מזל שיש גשם

איזה מזל שיש מידי פעם שבועות גשומים שמזכירים כמה טוב להתאמן על הטריינר. היום עליתי עליו לשעתיים מאומצות למדי. בסוף האימון החדר הזכיר לי את המראה של חדרי בהולנד, לאחר סיום אימוני טריינר שם, עם חלון שאיבד את שקיפותו בעקבות התמלאותו באדים. בסך הכל זה הגיוני... הטמפרטורה בחוץ הייתה זהה. לא ברור לי מה בדיוק גורם לזה אבל כנראה שהשילוב של החום הנוצר בגוף עם הלחות שבאה יחד עם זה מובילה להשפעה ממשית על הסביבה בחדר. 

כיף לשבת על מספר וואטים מדוייק שלא משתנה כמעט לאורך עשרות דקות, בקאדנס 110 על הנקודה, בלי שום דבר שיביא לשינוי חוץ מהעייפות ההולכת ומצטברת. מהמגבות, היושבות על הכידון ומחכות לספוג את טפטוף הזיעה המתמשך, אני מתעלם בשלב מסויים ופשוט נותן לשלולית להיקוות על הרצפה. חבל לצאת מהזון ולהפסיק לבהות במסך הוואטים בשביל לנגב זיעה שמיד תחזור לזרום. בטח מדיטציה מרגישה קצת דומה לזה - עם ריכוז חזק בתחושות של הגוף ומעט מאד מחשבות אחרות. 

240 וואט, 244, 236, אין הרבה תנועה שם, הקאדנס משתנה מסיבה לא ברורה בפידול אחד או שניים לפה ולשם והגוף שומר על המאמץ - אין הפסקות. מנסה להתמקד בפידול איכותי: מדמיין את העיגול שמציירת רגל ימין, אח״כ רגל שמאל ואז מנסה לצייר שני עיגולים במקביל בשתי הרגליים - שריר ההאם סטרינג כואב קצת יותר בעקבות ההתמקדות במשיכת הפדל ובכל אותו זמן החלון ממשיך ומתמלא באדים. תחושת אימון אחרת לגמרי, פחות ממוקדת בחיצוני והרבה יותר בפנימי, כנראה ששם נעוץ ההבדל.

נהניתי, מחר עוד אחד. 

שעתיים על הטריינר

ירדתי עכשיו משעתיים על הטריינר, היה כיף. ניקיון ראש מדהים אחרי יום ארוך בעבודה. תענוג. 

הקלילות שב-190 קילומטר

כבר בערך חודשיים אנחנו עושים בכל שבת רכיבות ארוכות למדי, לרב מדובר בשש שעות שמסתיימות סביב ה-180 קילומטרים. אתמול הוגדר האימון לשבע שעות - משבע בבוקר עד שתיים בצהריים, למעשה כמעט מזריחת השמש ועד שקיעתה :-).

מסיימי האימון

אחרי תקופה כה ארוכה עם מרחקים כאלה שמתי לב לשני שינויים מרכזיים: הראשון הוא כמות המזון שאני נדרש לצרוך אשר ירדה משמעותית. ברכיבות של שלוש שעות אני לרוב לא מרגיש כלל צורך באוכל, וברכיבות מהסוג הנ״ל משהו כמו 400-500 קלוריות מספיקות בלי שום בעיה. הדבר השני הוא התחושה במהלך ואחרי הרכיבה. כשסיימנו אתמול את ה-4 שעות הראשונות ו-120 קילומטר הרגשתי כאילו יצאנו לחצי שעה גלגול רגליים בראש ציפור. אחרי 3 שעות נוספות שכללו טיפוס לנס הרים ו-192 קילומטרים בסך הכל, הייתי רחוק מלהרגיש מותש, עד כדי כך שויתרתי על הטיפוס במעלית כשהגעתי הביתה... לא רק זאת, אלא שבשבוע שעבר אחרי 6 שעות רכיבה המשכתי לסשן אפייה שהיה מתיש בהרבה, בייחוד בגלל הקצפת החלבונים הידנית שנדרשתי לה :-).

בסוף השבוע הקרוב נצא למחנה אימונים בצפון עם המון קילומטרים שהרבה מהם יהיו בכיוון אנכי. לפני שבועיים ביליתי באיזור עם עמית יונקר וכבר בדקתי חלק מנתיבי הנסיעה. זה אחד האיזורים היפים שיש בארץ ומאד שמחתי לשמוע שהמחנה יתקיים בו. לרב אפשר ממש להרגיש את הקפיצה בכושר אחרי 4 ימים רצופים של רכיבות אינטנסיביות, אני ממש מחכה לזה כבר.

מהרכיבה של השבוע שעבר בצפון

מיני קריטריום

כבר כמה שבועות שכמה חבר'ה מהקבוצה עושים אימוני טכניקה בבוקרי יום שני עם רוני כהן. בחלק מהמקרים אנחנו עושים דברים שיראו לאדם הנורמאלי/רוכב האופניים הממוצע די משונים: לדחוף אחד את השני מחוץ לשביל תוך כדי רכיבה, הרמה של מגוון חפצים מהרצפה במהלך נסיעה: מבקבוקים ועד זרדי ענפים, עמידה עם האופניים ללא תזוזה וקפיצה במקביל וכדו'. דפקים גבוהים אין שם, אבל השליטה באופניים בהחלט משתפרת. 

הבוקר יצאתי לאימון טכניקה נוסף כזה, ואחרי שרוני הוציא את האנרגיות העודפות הנותרות מאימון השבת, ברכבות המהירות של ראש ציפור, נסענו לחניון המימדיון והתיישבנו על מסלול שנראה כך: סיבוב וכיכר לאורך 40 מטר. קצת קשה להבין כמה זה קצר אז הנה שתי תמונות של המסלול מזוויות שונות שמסבירות יותר טוב:

היה תענוג לראות את מהירות השיפור האדירה וקבלת הביטחון במסגרת האימון: ממצב בו חששתי להשכיב את האופניים בכיכר מפאת החלקה, למצב בו יצאתי מהכיכר בפידול נמרץ ובעמידה על הפדלים על מנת להיכנס מהר יותר לסיבוב המתקרב שאותו שוב חותכים במהירות. מעבר לשיפור המורגש היה כיף להרגיש את הכוחות הצנטריפוגאליים המופעלים בחוזקה בסיבובים כמו גם להקפיץ את הדופק בכל יציאה מסיבוב. ממש קריטריום מיניאטורי שמטפל בחלקים הקשים ביותר (עבורי) בקריטריום: הסיבובים והיציאה מהם. 

רוני היה אדיר!

״דבר עם נמרוד, נראה מה קורה איתם מחר״, אמרתי לתמיר בעודי מבתר עגבנייה נוספת לריבועים. שתי דקות לאחר מכן חזר ואמר שנמרוד והסספורטאס יוצאים ב-06:15 מגשר הזיו... הלם שכזה לא חטפתי כבר הרבה זמן. 06:15?! הרי באנו לכאן בשביל קצת להתאמן ובעיקר לישון, מה 06:15? וגשר הזיו? זה רחוק! ״שמע, אמר תמיר, נכון שבאנו לישון אבל נרכוב בחבורה יותר גדולה שזה יותר בטוח, נסיים מוקדם את הרכיבה וב-10:30 כבר נוכל להיות בחזרה במיטה ולהמשיך את הסתלבט״. טוב, נכנעתי, בטיחות מעל הכל ובאמת יהיה לנו את כל היום עוד... תעדכן את נמרוד שנגיע גם, ותגיד ל(עמית) יונקר שיזכה להתעורר הרבה הרבה אחרינו״ הוספתי במרמור קל, והיקזתי את דמה של העגבניה התורנית. 

הנוף מהר כנען בערב היום הראשון

05:00 שעון מעורר - חשוך בחוץ וקור צפתי של תחילת הסתיו העביר בי צמרמורת קלה. חמש וחצי שעות מעכשיו עם קצת פידולים על האופניים בדרך ואני חזרה במיטה, חשבתי לעצמי, תוך נפילה מהמיטה לכיוון צחצוח השיניים הלילי. ב- 05:15 כבר היינו מונעים באוטו, מתודלקים בכוס מים בלבד, מים לא קפה לתשומת ליבכם, בדרכינו לגשר הזיו. בדרך עברו על פנינו כמה מכוניות ולא יכולנו שלא לתהות מה גורם להם להיות ערים בשעה כזאת. ״כנראה שהם גם הולכים לרכוב״ ציין תמיר, כאילו אין עוד דבר בעולם שאפשר לעשות בשעה כזו. ב-06:15 נפגשנו עם שאר החבר׳ה בגשר הזיו ואני חזרתי לישון... 

היה קשה להסתובב לכיוון הנוף...

לכל מקום אליו הבטתי בחלומי יכולתי לראות גבעות והרים שעל גביהם פרושים לכל האורך משטחי ענק של עצים בצבע ירוק עז שצבעם משתלב בצורה מושלמת עם מימי הים התיכון בצבע כחול עמוק, ומעל שמים כחולים כמו בציור. מדהים! איזה יופי פה! איטליה באמת מקסימה כמו שמספרים! והנהגים?! כל כך שונה מבארץ... במקום לצפור על מנת שנעוף מהכביש, הצפירות שלהם היו רק על מנת לומר שלום! עוקפים בנתיב השני רחוק מאיתנו ככל האפשר, ובכלל רואים אותם לעיתים די רחוקות. לא רק זאת, אלא שהטיפוסים נמשכו להם גבוה גבוה ללא הפסקה, בקצב טיול, כאשר בכל פידול נוסף מתגלה לו טפח נוסף של נוף שלא נראה קודם: עוד רכס, עוד יישוב שהוחבא קודם מאחורי הר, עוד יער שמעליו מרחפת לה ציפור. אוי טוסקאנה טוסקאנה, איזה מקום נפלא לרכיבה.

בקצה גובה ההר עם נמרוד,  תמיר והסספורטאס

המדהים ביותר הוא שכל מה שתיארתי לעיל קרה באמת. הנופים משתווים לאלה שבאירופה, הנהגים באמת אדיבים ומועטים, וההצצות למימיו הכחולים של הים התיכון מפסגות הרי הגליל המערבי אינן נפסקות. גן עדן לאופניים במרחק שעתיים ברכבת! 

אחרי הרכיבה המשכנו לביקור בביתו של עמית בנהריה שכלל ארוחת בוקר מפנקת ומשם הלכנו (ברגל) לחוף הים לכמה שעות של איזון השיזוף שבין הידיים לגוף. תענוג! עם חזרתינו מהים זכיתי סוף סוף למה שייחלתי אליו מההגעה לצפת, שינה טובה! שעתיים וחצי של איבוד הכרה מוחלט שמהם יצאתי אל שעות השקיעה של יום שישי על גבי הר כנען. עם כוס יין אדום וספר טוב נשכבתי לי על הערסל והמשכתי בחצי שעה נוספת של סתלבט. איזה כיף... אחר כך קצת אוכל, וירדנו לשבת לתה בראש פינה הסמוכה. היה מאד נחמד בבית הקפה, אבל ההיי לייט של ראש פינה היה הפאבה (pave) שהתגלה במרכז העתיק של המושבה. רצפה מחורצת וחלקלקה שגם ללא האופניים העבירה לי זרמים חזקים ברגליים, וכל זאת בטיפוס על הר! בלגיה זה כאן?

מנסים להיראות כאילו קשה לנו

את היום השני לרכיבות התחלנו בשעה הרבה יותר סבירה בצבעון, שם פגשנו את עמית יונקר לסיבוב מדהים נוסף ברחבי הגליל. הרכיבה החלה בטיפוס קליל אל הר אדיר. קליל הוא מושג יחסי כמובן כשמדובר בשיפועים של 19% העולים אל אחת הפסגות הגבוהות בארץ אבל לפחות הדופק נשמר במקומות סבירים. את הנוף המדהים שנשקף משם אני מתקשה לתאר ולכן פשוט אוסיף תמונה:

אחרי רבע שעה של צפייה בנוף כבר נראינו טריים ומאושרים

מהר אדיר המשכנו לאורך כביש הצפון הישן והנטוש ממכוניות, לכיוון מערב במסלול שכלל שני תוואי שטח בלבד: ירידה ועליה. מישורים לא ראינו שם אפילו פעם אחת. שיא המסלול היה בעלייה שכללה 13 סרפנטינות ונמשכה לאורך גבול הלבנון. מעל שעה בילינו בקטע זה של הרכיבה! מעל שעה שכמעט כל הזמן מטפסים! פשוט מסלול מדהים ועל פי יונקר הוא רק ילך וישתבח עם הגיע החורף ויכלול מרבדי פרחים ואף שלגים... חו״ל כבר אמרתי?

תצפית אל עבר הסרפנטינות

אני כבר מתכנן את הנסיעה הבאה...

אימוני בסיס על מה ולמה

מסקרן אתי לדעת מה קורה ברמה הפיזיולוגית לגוף כשאנחנו עושים ספורט בכלל ואופניים בפרט. מה גורם לכך שרוכב של עשר שנים ירכוב יותר טוב מרוכב של שלוש שנים? ומה משתנה אצלו בגוף לאורך התקופה הזאת?! כחלק מהסקרנות הזאת קניתי ספרים על רכיבה שמהם למדתי המון, ולאחרונה התעמקתי במשמעות של אימוני הבסיס של פתיחת העונה, על הגוף. 

אימוני פתיחת עונה מאופיינים במרחקים ארוכים וקצבים איטיים. מרחקים ארוכים זה נשמע הגיוני אבל למה לנסוע לאט? אז הנה כמה תשובות תמציתיות על התהליכים הפיזיולוגיים שמתרחשים בגוף בעקבות אימונים אלה:

1. הקצב האיטי עובד על המנוע האירובי שלנו (משתמש בעיקר בשומנים) - היכולת של הגוף שלנו להשתמש במקור האנרגיה של שומן במקום פחמימות גדלה. הדבר מאפשר לנו לרכוב לאורך זמן ארוך יותר ולייצר פחות חומצה לאקטית. במירוצים הדבר ישפיע בכך שנוכל לרכוב בקצב גבוה לאורך זמן ארוך יותר בעקבות ניצול מוגבר של מקור אנרגיה אינסופי (שומן). 

2. העלאת נפח הפלזמה - יותר דם, יותר הולכת חמצן = יותר מהירים

3. עלייה בכמות המיטוכונדריות בשרירים - המיטוכונדריה בשריר אחראית על ייצור האנרגיה עבורו. אימוני הבסיס הקלים עוזרים להעלות את כמות המיטוכונדריה ובכך לשפר את היכולת של השרירים להפיק אנרגיה. 

4. גידול נימים נוספים - האימונים הקלים מעודדים ייצור נימים נוספים שמעבירים חמצן לשרירים. נימים אלה נהרסים באימונים חזקים ולכן חשוב לשמור את אימוני הנפח בקצבים קלים.

5. גיוס יחידות מוטוריות - לא כל הסיבים בשריר פועלים, זה מפתיע אבל זה המצב... כשאנחנו עושים אימוני בסיס הגוף לומד לגייס סיבים נוספים ובכך מנצל את השרירים שלנו בצורה יותר טובה. 

6. ירידה בייצור חומצת החלב ושיפור בפינוייה מהגוף - חומצת חלב היא החומר הגורם לשרירים שלנו לשרוף בעת מאמץ, ככל שנשפר את היכולת של הגוף לפנותה כך נוכל להתמיד במאמץ גבוה. 

7. עלייה במחסני הגליקוגן בשרירים - הדבר מוביל לכך שיש לנו יותר אנרגיה זמינה לארך יותר זמן. 

אותי בעיקר מעניינת הסוגייה שאימונים חזקים מפרקים את הנימים שנבנים בשרירים, זה קצת מוציא את החשק לעבוד קשה כשזה בעצם פוגע באחד מהמנגנונים החשובים ביותר להגעת חמצן אל השרירים. מעבר לכך, עם כל כך הרבה תהליכים חיוביים אחרים והעובדה שדי נחמד לטייל מידי פעם על האופניים, למי יש חשק בכלל לעשות אימונים עצימים?

אני בפגרה

זהו, זה רשמי! נגמרה עונת 2012/2013!

מהיום ועד שבוע-שבועיים אני לא אעשה שום אימון על האופניים ולפחות במהלך השבוע הראשון גם לא אעשה שום פעילות ספורטיבית אחרת! זה כנראה לא קרה כבר כמעט שנתיים והגיע הזמן לתת לגוף קצת לנוח. 

אני מבחינתי עובד על הכנות לתקופת פתיחת העונה ובזאת כבר עשיתי מינוי לחדר כושר במטרה לחזק את שרירי הליבה ושרירי הרגליים שלי וכן כדי לשפר גמישות. במקביל עוד יהיו הרבה קילומטרים ברגליים בחודשים הקרובים אבל עוד חזון למועד. 

שנה טובה!

דרור

העלייה לכלא עופר - אין כמו סטטיסטיקות

אחת לתקופה אנחנו מטפסים באימוני שישי משוהם לכלא עופר. עלייה ארוכה למדי של 12.8 ק"מ שבמהלכה מטפסים 466 מטרים. זאת אחת העליות שאני הכי אוהב בגלל השיפועים הנוחים שבה, באיזור ה-6%, וכן בגלל אורכה המשמעותי. במשך כחצי שעה אפשר פשוט לטפס ולטפס ולשכוח מהעולם. 

היום טיפסנו את העלייה ועל מנת להשוות את מהירות הטיפוס של היום לפעם הקודמת העליתי את שתי הפעילויות ל-Strava. היה כיף לראות שיש שיפור של 2:45 דק' בזמן הטיפוס בתקופה של חודש בלבד. הנה ההשוואה בין שתי הפעילויות

שימו לב לעלייה בדופק הממוצע לאורך הטיפוס וכן כמובן לירידה בזמן. מהוואטים אפשר להתעלם, זו הערכה לא מדוייקת של סטראווה. 

אחלה. 

שבת שלום. 

שלושה שבועות של רכיבה בבלגיה הסתיימו להם. במהלכם לא היה יום אחד שלא רכבתי בו לפחות פעם אחת וברבים מהם רכבתי פעמיים ואף שלוש. לא מעט שעות וקילומטרים הצטברו לי בתקופה הזאת ובסך הכל היה כיף אדיר, אין כמו לבלות כזו תקופה משמעותית, כשכל החיים שלך מתרכזים ברכיבה. למרות זאת, בפוסט זה אעסוק פחות בחלק האישי של התקופה ויותר במקצועי. 

הולכים לשתות בירה בסוף הנסיעה. מקום מדהים

מבחינה מקצועית יצאתי מאותגר למדי מהמסע הזה. במירוץ האחרון לקראת סיום ההקפה השנייה התדרדרתי, ללא מודעות לכך, לסוף הפלוטון, נכנסתי לסיבוב ויצאתי ממנו תוך התיישבות על הרוכב שלפני. מספר שניות אחר כך הבנתי שהוא מתפרק ולא יצליח להגיע אל הפלוטון. חיכיתי שיגיעו שאר הרוכבים מאחורינו על מנת לשבת עליהם ולסגור את הפער לדבוקה... הם לא הגיעו, ואני חיכיתי יותר מידי זמן, למרות ניסיונות נואשים כבר לא יכולתי לסגור את 50 המטרים שנפתחו ביני לבין הפלוטון. רוכב שהתפרק אחרי פנייה בסיבוב גרם לכך שנגמר המירוץ האחרון שלי לפעם זו בבלגיה. עוד הקפה בשיא הדופק ביצעתי על המסלול עד שהורדתי ממנו, ובמהלכו בעיקר עברה לי המחשבה בראש ״איזה צדק פואטי״. אני, שכמעט בכל המירוצים התפרקתי במיתר (טור בודד של רוכבים) אחרי סיבובים וגרמתי לרוכבים שאחרי להיאלץ לסגור את הרווח שנפתח, סיימתי את המירוץ בעקבות רוכב שהתפרק בדיוק כמוני במירוצים הקודמים. בניגוד להרבה קללות שסוננו כלפיי כשזה קרה לי, לא עשיתי כן לאותו רוכב, ידעתי איך מרגישה ההתפרקות: מבאסת. 

מבחינה מקצועית גיליתי נקודה משמעותית שבה אני לוקה כרוכב: לייצר המון וואטים (כוח/מהירות) לזמן קצר שבין שניות בודדות לכמה עשרות שניות. לא מעט פעמים קרה לי בפלנדריה שיצאתי אחרי סיבוב ואפילו כשהצלחתי לשבת על המפרשית המפדלת שלפני, פשוט לא הצלחתי להישאר בקצב שלה: למרות שלא הייתי מפורק ופידלתי בשיא הכוח, ראיתי את הגלגל שלפני הולך ומתרחק לו, ולמרות הלחיצה במלוא העוצמה על הפדלים לא הצלחתי לשמור על המהירות שלו. הנה נקודה אחת מרכזית לעבוד עליה לקראת העונה הבאה: מהירות לזמן קצר. 

מנסה להישאר עם הגלגל שלפני באחד המירוצים

חשוב לי להדגיש שלמרות חוסר היכולת לסיים את מרבית הקרמיסים שזינקתי אליהם, אני לא רואה בזה כישלון אלא הזדמנות. לולא הייתי טס לבלגיה לא הייתי רואה בצורה כל כך ברורה את הפער שלי במרכיב האנרגיה הזה וכעת מאד ברור לי איפה אתחזק לקראת שנה הבאה. ב-8 מירוצים שעשיתי בזמן כל כך קצר למדתי המון על עצמי ועל יכולותיי כרוכב. 

חשוב לזכור גם שקרמיס לא קל ,עם הרבה רוכבים טובים, כן הצלחתי לסיים אף שהייתי מיובש חלקית במהלכו. מירוץ בו היציאות מהסיבובים היו מרכיב פחות משמעותי (כמו הרבה מהמירוצים בארץ?) נתן לי את המקום להשתמש ביכולות אחרות שלי כרוכב ולהצליח לסיים בתחושה טובה את התחרות. הפאזל שמרכיב את יכולותיי כרוכב קצת יותר ברור עכשיו. 

המטרה שלי לעונה הבאה היא לעבור להתחרות בקטגוריית העילית, יהיה מהיר יותר וקשה יותר אבל גם מעניין, קבוצתי ומאתגר יותר. אני מתרגש מהאפשרות לרכוב בקטגוריה הזאת ומחכה לחזור מהפגרה (שתחל בעוד מספר שבועות) ולהתחיל באימונים על מנת להתחזק לרמה הנדרשת בליגת העל של האופניים. יהיה מעניין. 

דרור

סיימתי קרמיס בבלגיה!

כאן הזינוק?! זה נראה סתם מקום... והם אמרו שהם עומדים פה כי יש צל פשוט... כן, כאן הזינוק, פה הוא גם היה שנה שעברה. סבבה, אני אתמקם לי כאן מאחורי השער. Iedereen achter de poort, כולם מאחורי השער, צעק הבלגי ופה הבנתי שאכן כאן הזינוק, אני בשורה שלישית מתוך עשרות וזה מעולה. 

יוצאים לדרך, הגארמין לא יורד מה-50 קמ״ש ואני מזליג מבטים קבועים אל עבר מדידת הזמן שבו. שרדתי כבר 08:30 דקות, רבע שעה, עוד מעט אני ב-20 דקות ולאט לאט הזמן מתמשך, מגיעים כבר ל-40 דקות ולשעה ואני עדיין במירוץ. הפלוטון במקביל ממשיך לעבוד ואנחנו מסיימים את ה-50 ק״מ הראשונים בפחות משעה ועשר דקות... מהר. 

על שתי סוגיות מרכזיות שמתי את תשומת ליבי במירוץ: האחת, היציאה מהסיבובים שבה הקפדתי לבצע את ההוראות מהתדריך המקדים שלא להוריד הילוכים לקראת ההאצה ובעיקר להכין את עצמי מנטאלית לספרינט אחרי כל סיבוב על מנת שלא לאבד את הדבוקה. השנייה, להשתדל ככל האפשר להתקדם במעלה הפלוטון בכל הזדמנות. בהרבה מהמקרים ההזדמנויות היו בספרינטים שאחרי הסיבובים, בהם נפתח בצד שמאל נתיב ריק ולי נותרה מהירות גבוהה ביחס לפלוטון שהאיץ והוריד את המהירות חזרה לקצב שיוט. 

מבחינת מזג האוויר במירוץ אפשר היה להשוות אותו לזה שבארץ בקיץ. 30 ומשהו מעלות, שמש קופחת ובכלל חם. אחרי כמה עשרות קילומטרים לתוך הרכיבה כשכבר הצלתי למצוא נקודות רגיעה במסגרתן אפשר היה להזרים נוזלים לגוף, הבנתי ששני הבקבוקים איתם זינקתי לא ממש יספיקו... בקבוק המים כבר הסתיים לו וגם בקבוק האיזוטון הולך ומתרוקן, עד שבאיזור הקילומטר ה-50-60 נותרתי לחלוטין ללא מים. לאחר זמן מה כבר נאלצתי להילחם במחשבות שהתעסקו יותר בצמא ופחות בצורך לשפר מיקומים בדבוקה. אחרי זמן רב יותר תפסתי את עצמי מפנטז על לפגוש ברז מים ומנסה לאתר את נימרוד עם הבקבוקים בצידי הדרך כשאני יודע בוודאות שהוא לא שם. ״זוהר, איך אנחנו אמורים לקבל מים?״ ״עוד מעט ניכנס להקפות הקטנות ונימרוד יהיה שם״. ידעתי שאנחנו אמורים להיכנס להקפות הקטנות בקילומטר ה-80 אז בסדר עוד קצת ויהיה מים, להמשיך לרכב, חשבתי לעצמי. הנה מגיע הקילומטר ה-90 וה-95 ועדיין אנחנו לא נכנסים להקפות הקצרות... אני רוצה לשתות!!! במקביל מנסה לקחת/לגנוב מים מהמחלקים בצדדים בתקווה שמי מהם יאות לעזור לרוכב צמא אך ללא שום הצלחה. עוד מעט ההקפות, זה לא יכול להיות רחוק. בקילומטר ה-100 פתאם השתנתה ההקפה ואנחנו סוף סוף נכנסים להקפה הקצרה. עכשיו רק צריך למצוא את נמרוד ויהיה לי מים, רק עוד קצת. חושב שאני מאתר את נימרוד מבין מחלקי המים אך לא בטוח שזה באמת הוא, עד שהוא מצביע לכיווני. אני מיד מעיף את הבקבוק הנוכחי מהמתקן ותופס תוך כדי רכיבה מידי נמרוד את הבקבוק תוך חשש שלא יעוף בעקבות המהירות (והעובדה שאף פעם לא הייתי מוצלח בלתפוס כדורים בכדורסל). מצליח לתפוס! מעביר קריאת ישששש בראש, ומיד מוריד חצי בקבוק אל תוך הגוף. איזה תחושה נפלאה! דקותיים אחר כך הבקבוק כבר ריק לגמרי, לא נורא בסיבוב הבא ניקח שוב, ואכן אותו תרחיש מתרחש גם בשלושת הסיבובים הבאים עד שלבסוף אני סוף סוף מרגיש פחות צמא. 

לאורך כל הזמן הנ״ל אני רואה את הקילומטרים ממשיכים לרוץ ולאט לאט עולה בי המחשבה שיכול להיות שאני אצליח לסיים את הקרמיס! לא יאומן... עוד סיבוב ועוד סיבוב מגיע ואני מקדיש את המחשבות ללהאיץ בסיבובים ולהשתדל לשמור על מיקום בדבוקה. השתדלתי כל כך שלעיתים אפילו מצאתי את עצמי בראש הקבוצה בה רכבתי. עם זאת, נמנעתי באופן מוחלט מלהיכנס לעבודה משמעותית, דבר שכמובן הוביל לגערות כלפי בפלמית.

הגוף כבר כואב, כולל חלקים שאף פעם לא כאבו ברכיבות לפני כן, וכל מה שאני רוצה זה לסיים את המירוץ. Nog vier ronde, עוד ארבעה סיבובים, צועק הכרוז הפלמי ואני כבר מתחיל לעשות חישובים של מהירות מול מרחק עד הסיום. שני סיבובים לסיום אנחנו עוברים ליד נמרוד והוא אומר ״אתם מסיימים״, אני הבנתי שכוונתו לכך שנצליח לסיים את הקרמיס אבל כשהתחילו אנשים להאיץ אל עבר קו הסיום הבנתי שזה כנראה נגמר פשוט, זהו ספרינט הסיום לקבוצה שאני נמצא בה. עובר את קו הסיום, רואה שכולם מורידים קצב ומאושר שזה נגמר. סיימתי קרמיס בבלגיה!

סוף עונה

במהלך שיחה על איזה בירה (או שתיים...) ודיבורים על החזרה ארצה ועל כך שאני לא יודע מה אני אעשה עם האופניים, זרק לי אסף שיש לו אח שגם כן רוכב בצורה די רצינית ואולי שווה לי לשאול אותו איך זה מסתדר מבחינתו. אני ,שכל מה שרציתי זה לא להפסיק לעסוק בספורט שאני אוהב, הרמתי את שפופרת הפייסבוק ושלחתי הודעה לרון שמתעניינת בתחום הרכיבה בארץ. כשאני קורא היום את הודעת התגובה שלו אני נוכח לכמה לא הבנתי אותה אז:

״אני רוכב עם רוכבי ת״א - TACC שזו קבוצה תחרותית שהמטרות שלה תחרותיות״

כמעט שנה אחרי, המשפט הזה נראה כל כך חשוב במסגרת ההודעה הכוללת, משום שהוא פשוט מגדיר את מטרת הקבוצה והמכוונות שלה, מירוצים ותחרויות: העונה נבנית לטובת כך, האווירה, הדיבורים, הרוכבים כולם מכווננים למירוצים. לא התחלתי בקבוצה מתוך מטרה להתחרות, רק בשביל להמשיך ליהנות מלרכוב על אופניים ובאמת בכמה חודשים הראשונים התחבטתי בנושא, עד שלבסוף החלטתי לנסות ללכת למירוץ פתיחת העונה באורים: מירוץ שטוח שעל פי נמרוד היווה מקום טוב להתחיל בו. המירוץ, כנראה כמו רוב המירוצים הראשונים הלך זוועה: רוחות צד חזקות יחד עם קצבים מתגברים הובילו להתפרקות מוחלטת שלי, של רב הפלוטון, אבל בעיקר שלי. המום מהקצב ומהעוצמה של הרוכבים במירוץ חזרתי הביתה והבנתי שבשביל לשרוד כאן כבר לא יספיקו שלושה אימונים בשבוע וכך העליתי את קצב האימונים, קניתי טריינר, טיפסתי הלוך חזור את אלפי מנשה ובכלל העליתי הילוך בתחום. עם האימונים באו גם השיפורים בתוצאות, בהתחלה בסיום בתוך הפלוטון ולאחר מכן להגעה בטופ 10 בכמה מירוצים.

אחרי בילוי בקבוצת רכיבה של סטודנטים בהולנד שבה לא היה מאמן או אפילו צורך בבדיקה ארגומטרית (ולמרות זאת הרמה מאד מאד גבוהה), נדהמתי מהרמה המקצועית בארץ בכלל וב-TACC בפרט: תזונה, ציוד, מחנות אימונים, טורים, פסיכולוגיה ועוד ועוד. כל הדברים האלה מהווים חלק אינטגראלי מהחיים בקבוצה. אמנם לא מקצוענים אבל הרבה מהחבר׳ה חיים את החיים הכי קרובים לזה ותעיד על כך כמות הרוכבים בדבוקה שלנו שהפכו להיות טבעונים לטובת הספורט. בכלל, האנשים בקבוצה הם אחת מנקודות החוזקה שלה: איכות אנושית מדהימה המשולבת באהבה גדולה לספורט ובכלל אנשים בעלי תחומי עניין מגוונים: שיחות על כלכלה, פוליטיקה, אפיית לחמים, יחסי הון שלטון ברוסיה, פסיכולוגיה ועוד הם רק חלק קטן מהנושאים שיצא לי לשוחח עליהם בעודי מסובב את רגליי במאה ומשהו סיבובים לדקה. לא רק על האופניים הגיעה ההזדמנות להכיר את האנשים אלא בעיקר במחנות האימונים ובטורים השונים (מירוצים של כמה ימים רצופים). אירועים אלו היו מבחינתי המהנים ביותר במהלך השנה בזכות המכוונות הרציפה לאופניים לכמה ימים וכן בזכות הזמן המשותף עם החברים לקבוצה. 

 עוד כמה ימים אסע לבלגיה עם הקבוצה לשלושה שבועות של מירוצים ואימונים. עבורי זה מרגיש כמעין סגירת מעגל אחרי ששלוש שנים גרתי באיזור ולא השתתפתי אפילו במירוץ אחד, כמעט שנה אחרי אני חוזר קודם כל בשביל להתחרות. אני בטוח שתהיה חוויה מיוחדת ומהנה אבל זאת סוגייה שבטח עוד אכתוב עליה בפוסט אחר. 

דרור

4 ימים, 4 ימים על הטריינר

קצת משונה אבל איכשהו יצא שמאז הסטייג׳ האחרון בטור התפוח לא עליתי אפילו פעם אחת על האופניים מחוץ לכותלי הבית. זה נבע בין השאר מכך שהייתי בשבוע חופש, מה שגרם לכך שיכולתי להרשות לעצמי לקום מאוחר במשך כמה ימים ברציפות, ולאחר מכן התעצלתי לצאת בחום לרכוב. 

בדוגרי התגעגעתי לטריינר: לשמוע מוזיקה בקולי קולות, לראות את הוואטים מול העיניים כל הזמן, להזיע בטירוף, ובכלל להרגיש שזה אימון מפרק בלי שום מנוחה. כמובן גם שהעובדה ששתי דקות אחרי הירידה ממנו אני כבר במקלחת וקצת אחר כך מכניס אוכל חזרה פנימה גם כן תורמת להנאה מכל העניין. פשוט סופר יעיל. 

מחר חזרה לכביש. 

טור התפוח 2013

שלושה ימים, ארבע סטייג'ים, ליטרים של זיעה ונגמר לו טור התפוח. זה אירוע האופניים שהכי נהניתי במהלכו העונה. אני לא יודע אם זה בגלל הנוף הצפוני המקסים, ההתעסקות רק באופניים במשך שלושה ימים, השלבים המפרקים או בכלל האווירה הנפלאה אבל היה טור מדהים! פשוט כיף צרוף במשך שלושה ימים.

המירוץ כלל 4 שלבים שונים למדי:
- ביום חמישי טיפסנו 620 מטר מרמות דרך מעלה גמלה ועד קצה כביש 869 לאורך 18 ק"מ
- ביום שישי בבוקר נג"ש של 18 ק"מ במעלה נהר הירדן הזהה לתוואי הצפוי במכביה
- ביום שישי אחה"צ קריטריום במנחת בקרית שמונה שארך מעט מעל שעה
- בשבת בבוקר סיבובים סביב קיבוצי העמק לאורך 123 ק"מ

זה הטור השני שאני משתתף בו ואני חושב שעיקר ההנאה באירועים האלה היא העובדה שבמשך כמה ימים כל מה שאתה עושה קשור לאופניים: קמים מוקדם בבוקר לקראת שלב, אוכלים על מנת להכניס אנרגיה לתחרות, מתחממים למירוץ, רוכבים את השלב, עושים שחרור כדי להיות מסוגלים לעלות לשלב הבא, אוכלים על מנת להחזיר אנרגיה וחוזר חלילה. כל הפעולות במהלך כמה ימים רצופים מתרכזות באחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, ואין כיף מזה.

למרות שמבחינת התוצאות עדיין יש לי עוד הרבה לאן להתקדם בשביל להשתלב בצורה טובה בפלוטון, עדיין הרגשתי טוב מאד בטור הזה. הצלחתי להוציא מעצמי את מרבית הכוח לכל אורך השלבים, ולא רק זאת אלא שבחלקם אף נכנסתי לעבודה משותפת עם חלק מהרוכבים, דבר שמאד שיפר את ההנאה שלי. המשפט המרכזי שעבר לי בראש במהלך העבודות המשותפות היה ש"אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה" ואכן במסגרת העבודה המשותפת מגיעים להישגים משמעותית יותר טובים כמו גם מפיקים הנאה גדולה יותר. נקודה חיובית נוספת מבחינתי הייתה המשך השיפור ביכולת לשלוט במחשבות שעוברות לי בראש במהלך השלבים השונים וזה תמיד כיף להתגבר על עצמך גם ברמה המנטאלית.

הסטייג׳ הראשון החל כאמור בצומת רמות למרגלות הכינרת וכלל טיפוס של 620 מטר. הדבר הבולט ביותר בשלב היה הטמפרטורה: חם! זינקנו בשעה 17:00 ולמרות ניסיונותיי להישאר עם הפלוטון בתחילת העלייה התפרקתי בעקבות הקצב הגבוה מידי ועברתי לרכוב בקצב המתאים לי, דבר שהיה נכון בעיני כי לאורך העלייה הלכתי וסגרתי פערים הן מרוכבי מאסטרס פרו והן מקטגוריות אחרות עד כדי יצירת קבוצת טיפוס קטנה בהולכתי. לקראת סוף העלייה הבטיח אחד מרוכבי IGP "שמה שאתה נתת בעלייה אתה אקבל בחזרה במישור כשהוא יוביל". הבטיח וקיים, היה תענוג לשבת עליו בחלק המישורי לקראת סוף המסלול כאשר רכב בקצב מעולה ואיפשר לי להתאושש קמעה. זמן מה לאחר מכן חברו אלינו רוכבים נוספים והקפיצו את הקצב אף יותר תוך כדי עבודה משותפת עד קו הסיום שהגיח במפתיע תוך קריאות "הנה קו הסיום" של חברי הקבוצה. מאד אהבתי את העלייה: בלי שיפועים חדים באופן מיוחד, ארוכה למדי וככל שמטפסים בה הולך ומשתפר הנוף על הכינרת. גם ברמה האישית הייתי מאד מרוצה מהמאמץ שהשקעתי ויעיד על כך שעון הגרמין המראה על דופק הנושק ל-100% לאורך חלקים משמעותיים מהטיפוס. 

פרופיל גבהים ומפה של סטייג' 1

לאחר השלב ירדתי יחד עם יוסי פוקר את ההר וקודם כל הופתעתי מהכמות שטיפסנו, הירידה נמשכה ונמשכה עד בלי די ומדהים היה לחשוב שאת כל זה עלינו אך לפני כמה דקות. מעבר לכך, הנוף על הכינרת בירידה מההר היה מדהים: קרני השמש הנושקות לשקיעה ומנצנצות על גבי מי הכינרת היו פשוט מחזה מרהיב. ממש הקשה להתרכז בכביש עצמו. 

הסטייג׳ השני היה נג״ש והאמת שזה די הטריד אותי אחרי הנג״ש הנוראי שהיה לי רק בסוף השבוע הקודם בעתלית. אז דבר ראשון שעשיתי היה להפיק לקחים: הפעם אני מזנק בלי משקפי שמש אחרי שהן החליטו ליפול באמצע המירוץ בעתלית. מעבר לכך, עשיתי חימום ארוך-ארוך  שהתארך עוד יותר בעקבות דחיית הזינוקים בחצי שעה. הפעם הרגשתי הרבה יותר טוב במהלך הנג״ש מבחינת המאמץ שנתתי ובעיקר הייתי מרוצה שהצלחתי להתיישב על דופק המטרה שהצבתי לעצמי לפני הרכיבה. מעבר לכך, הרגשתי שאני מצליח לגרום לעצמי לסבול יותר מאשר בנג״ש הקודם ולכל אורכו. עם זאת, נקודה שאני צריך לחשוב עליה היא סיבובי הרגליים שהיו איטיים למדי באופן יחסי לעצמי. לרוב, אני מסובב בקאדנס של 105-110 ואילו בנג״ש סובבתי מעט מתחת ל-100 סיבובים לדקה. זאת סוגייה ששווה בחינה, יכול להיות שיותר נכון לסובב ב-110 סל״ד במקום לדחוף את הפדלים, בייחוד לאור כך שאני מרגיש בנוח גם בסל"דים שמעל 110.

בתדריך עם נמרוד לפני הסטייג'

לאחר השלב נסעתי חזרה לצפת שם התארחתי אצל בן דודי לכמה שעות של התרעננות וצבירת כוחות. האמת, היה תענוג, בין השאר בזכות מזג האוויר  הקריר שרק הר גבוה בצפון יכול לספק בעונה זו של השנה. ישבנו למרפסת עם שייק אבטיח, אכלנו, הספקתי לישון ובכלל מאד נהניתי מהאווירה הרגועה.

בשעה 17:21 זינקנו לקריטריום בקריית שמונה שבו בעיקר נהניתי מהעבודה המשותפת עם רוכבים אחרים לאחר שהתנתקנו מהפלוטון. המסלול כלל רוח צד די חזקה בכיוון עלייה שגרמה לנו לייצר אצ׳לון ולטוס בכיוון מטה. בזכות העבודה המשותפת הצלחנו לסגור את הפער על כמה וכמה רוכבים אבל מבחינתי עיקר ההנאה הייתה בעצם שיתוף הפעולה. 

בעבודה משותפת עם תמיר קצב, החייל הטרי, במהלך סטייג' 3

השלב האחרון נפתח במהירות טיסה. כאחוזי אמוק עפנו על מנת לתפוס את פלוטון העילית וסגרנו עליהם פער של דקה בפחות מרבע שעה. המירוץ מאד הזכיר לי את נגבה שגם שם בעיקר טסנו בגובה נמוך למרות שהפעם זה כלל רכיבה עם העילית שהייתה חוויה מאד נחמדה ורעננה מבחינתי. עיקר העניין ברכיבה המשותפת היה לרכוב עם הרבה חבר׳ה מהקבוצה ולראות את ההתנהלות בשידור חי של הטקטיקה להבאת עידו זילברשטיין לפודיום. מבחינת הרכיבה שלי הייתי מאד מרוצה מהיציאות שלי מהספרינטים לאחר הסיבובים שהיו מהירים מהרגיל, וכן מהמאמץ לעבור לקדמת הפלוטון לכל אורך הרכיבה. סיימנו את הקטע בפחות משלוש שעות שכללו 123 ק״מ! מהירות מטורפת!

זהו, נגמר הטור. היה כיף אדיר, אני כבר מחכה לשנה הבאה.
דרור

עליית השכונה החדשה באלפי מנשה

בתור ילד היו שלושה סוגי אימונים שהיינו עושים בתוך אלפי מנשה: האחד כלל הקפה קטנה למדי עם עלייה לא ארוכה והרבה מישור. השני והשלישי כללו למעשה את אותה עליה רק משני כיוונים שונים כך שפעם צד אחד הופך להיות הירידה ובפעם אחרת עלייה. שילוב המסלולים הללו שכללו תמיד איזושהי מידה של עלייה הביאו לכך שמבחינתי בשביל להיות רוכב אופניים טוב חייבים לדעת לטפס טוב. 

אחד האימונים החביבים עליי ביותר שלצערי לא יצא לי לעשות בכלל כבר מספר חודשים הוא אימון הטיפוס ביישוב. באלפי מנשה (המקום בו גדלתי) קיימות מספר עליות איכותיות, חלקן נמצאות בתוך השכונה הישנה ואותן אני מכיר מילדות, אך עלייה חדשה שהכרתי רק לאחר שחזרתי ארצה היא העלייה לשכונה החדשה (גבעת טל). העלייה כוללת פערי גובה של 130 מטר אשר נמתחים לאורך קילומטר ו-800 מטר. קרי, ממוצע של 7% שיפוע. עם זאת, החלק המשמעותי והמשופע יותר של העלייה נמתח לאורך 670 מטר וכולל טיפוס של 76 מטרים השקול לשיפוע ממוצע של 11%, בכלל לא רע בשביל עלייה כל כך קרובה למרכז. 

במרבית המקרים האימון שאני מבצע שם כולל טיפוסים בלבד ללא החלקים המישוריים שמסביב כך שאני מתחיל בנקודה הנמוכה ביותר, מטפס לשיא הגובה, יורד חזרה למטה וחוזר חלילה. כאשר מבצעים את זה במשך שעתיים אפשר לצבור משהו כמו 1.5 ק"מ של טיפוס ואף יותר וכל זאת בעלייה מאד קרובה לאיזור השרון. כמו כן, כאשר זוכרים את השיפועים החדים למדי במקום, אני חושב שזה הופך את המקום לאחת העליות האיכותיות ביותר באיזור. 

עם זאת, אחת הבעיות שעלולים לעלות בפני נוגעת לבטיחות. העלייה מתבצעת על גבי כביש עם תנועה יחסית מהירה שכוללת מספר סיבובים וללא שוליים. לאור תנאי דרך אלה אני בוחר לעשות את הרכיבה על גבי המדרכה. אמנם זה קצת פחות נוח בגלל עמודים והולכי רגל אקראיים אבל אלה בעיות די פעוטות לעומת הביטחון שמקבלים כאשר רוכבים בתנאים סטריליים, בטח כאשר מקבלים יחד עם התנאים הללו עלייה כה איכותית. 

ממליץ לכולם. 

דרור

תשוש

זאת התחושה המרכזית שאני מרגיש עכשיו, כמה שעות לאחר שטור חומצת חלב הסתיים. פשוט תשוש. 

האמת שאחרי האימון של שבוע שעבר על המסלול של הסטייג׳ השני בטור, ציפיתי שיהיה קשה, אפילו קשה מאד, אבל השילוב של שני הימים ביחד פשוט הותיר אותי מונח על הספה ללא יכולת לזוז צעד. אז תסלחו לי מראש אם אני אכתוב פה שטויות ואם יהיו המון שגיאות כתיב, אני, כאמור תשוש :-)

הסטייג׳ הראשון התקיים בחדרה בתור קריטריום. התחרות התחילה בשעה 16:00 בצהריים, 12 שעות לפני ההשכמה לסטייג׳ השני של הטור. למרות אזהרות החום והשרב לא הטמפרטורה הייתה הבעיה המרכזית מבחינתי אלא המסלול. כן, המסלול עצמו היה הבעיה. לא יצא לי לעשות את המסלול לפני הזינוק ולכן גיליתי כמה הוא ״ייחודי״ רק כשסיימתי את הסיבוב הראשון. באופן כללי זה נראה ככה: מזנקים, מפרססים, מספרנטטים (מלשון ספרינט), רוכבים 40 מטר, מברקססים (ברקסים) פונים שמאלה, מספרנטטים שוב בעליה לעוד 150 מטר, ברקסים, פונים ימינה, עוד קצת מאיצים ל-60 מטר, ברקסים, ימינה, לוחצים בישיבה, ברקסים, שמאלה, ספרינט, ברקסים, פרסה וקטע ארוך (ארוך באופן יחסי לסיבוב הקצרצר הזה) במגמת עליה וחוזר חלילה. כל הסיבוב הזה לקח משהו כמו 2 דקות ופשוט חזר על עצמו המון פעמים. אם היה צריך להראות את התפלגות המהירויות אני בטוח שהתפלגות נורמאלית לא היו מוצאים שם, אולי אם הופכים את הגרף. 

אני מצידי, בעיקר סבלתי. לא טוב לי עם הספרינטים החוזרים ונשנים האלה וזה בעיקר הוביל להתפרקות די מהירה. בדקה ה-6 למירוץ הסתכלתי בשעון ולא הבנתי איך אני הולך לשרוד את זה עוד כל ך הרבה זמן (המירוץ היה 50 דקות פלוס שתי הקפות). משם בכל הקפה הסתכלתי בתחינה לשעון בקו הסיום שהתקדם בקצב איטי להחריד עקב אורך הסיבוב הקצרצר. האמת שלפחות עודדה אותי העובדה שזה אימון אנאירובי מדהים וניסיתי להמשיך לעבוד לטובת העניין הזה. בקיצור, למרות שאורך המירוץ היה די מגוחך (פחות משעה) אני חושב שזה היה אחד המירוצים הכי קשים עבורי, פשוט עבד בדיוק על החסרונות שלי (וזה חיובי כן, שלא יהיה ספק, אני מקטר ונהנה מכל רגע). 

ב-4:06 (איזה כיף לקום בחושך!) התעוררתי לחלק השני של הטור. פחות מ-12 שעות לאחר סיום החלק הראשון! קצת קפה, קצת לחם והנה תמיר כבר מודיע שהוא למטה ויוצאים לדרך. 05:40 הגענו למקום והפעם בחרנו לנסות שיטת חימום חדשה בדמות טריינרים. הייתה לי תחושה שזה חימום יותר מוצלח אבל עכשיו אני בטוח בזה. ב-20 דקות על הטריינר הצלחתי להגיע לרמה ממש טובה של הזעה ודופק די גבוה, לגמרי אעשה בזה שימוש בנג״ש בשבוע הבא.

זינקנו, הצלחתי להתחבר מהר לקליטים יחסית, והנה צ׳יק צ׳ק אנחנו בעלייה. שם פשוט לא הצלחתי להחזיק את הקצב. לוחץ, מזיע, מוריד הילוכים, עומד, יושב וכלום, הקצב גבוה מידי. מסנן כמה קללות לתוך עצמי וממשיך לפדל. לאט לאט נעקף על ידי הזינוקים האחוריים ופשוט מנסה להיכנס למוד טיפוס אבל מתקשה. כשיש שיפוע סביר ועליה ארוכה אני בד״כ מצליח להיכנס למצב של טיפוס: פשוט לוחץ על הפדלים ונושך שפתיים אבל משום מה אני לא מצליח לעשות את זה בשיפועים כאלה, ובטח כשיש שינויים כל כך תכופים בהם. בסך הכל, ככה נמשכה רב הרכיבה, הצלחתי להיכנס קצת יותר לקצב קבוע בשלב מסוים, אבל זה מסלול מאד קשה עבורי והאמת שידעתי את זה כבר בשבוע שעבר אחרי האימון במקום. מבחינה אימונית לפחות אני בטוח שהיומיים החרונים היו מצויינים: המון אנאירובי ביחד עם עליות מהסוג שהכי קשה לי, זה בדיוק המקום להשתפר בו. 

בסוף הרכיבה נהנינו מאוכל טבעוני שההורים של תמיר התאמצו להכין לנו לכבוד גיוסו לצה״ל. היה מעולה ולא רק עצם הבאת האוכל מוערכת אלא גם המאמץ הנוסף של חיפוש מתכונים טבעוניים והכנתם. היה מצויין וכיף לאכול מיד אחרי מירוץ :) תמיר שיהיה בהצלחה בצבאינו!

לסיכום, יומיים של סיוט אבל נהניתי מכל רגע. 

דרור

די נמאס לי! אני רוצה לסובב רגליים בעלייה!

נכנעתי לרגליי החלשות והחלטתי להפסיק לנסות ללחוץ על הפדלים בעליות משופעות ולעבור לקסטה 28. כן, עכשיו יש לי גם קומפאקט וגם קסטה 28! ואם למישהו זה מפריע אז תדעו שלקונטאדור יש 32!!! 

זהו הייתי צריך להוציא את זה. 

האמת שבחופשה הראשונה שלי באלפים טיפסתי את ההרים בלי קומפאקט ועם קסטה 25. לא ממש חשבתי בזמנו על האופציה של להחליף קסטה והרעיון הועלה בפני רק אחרי מחנה אימונים בארדנים, המשופעים להפליא, שלאחריו החלטתי שעדיף לעבור לפחות לקסטה 28. כשקיבלתי את הסרבלו עברתי כבר לקומפאקט אבל שוב עם קסטה 25, ועכשיו... קסטה 28. 

אז מה היה הטריגר? שני דברים: 

1. שיחה שניהלנו אחרי הטיפוס לחרמון שבה ניצן סיפר שהוא מטפס עם קומפאקט וקסטה 29! שמבחינתו קצב סיבובי הרגליים לא אמור להשתנות בעקבות העלייה. 

2. האימון האחרון במסלול של חומצת חלב שבו בעיקר נאבקתי בפדלים בעליות המשופעות במקום לסובב אותם. 

מעבר לכך, ההבנה שלא מעט חבר׳ה בקבוצה רוכבים עם יחס הילוכים כזה ומטפסים מצויין, הבהירה לי שאין מה להתלבט יותר. אני מעדיף לסובב רגליים ולכן מקומי עם קסטה 28. אגב, הקסטה הקטנה היא 11 כך שגם במישורים וירידות אני אמור להסתדר. 

עכשיו אני רק צריך עלייה טובה בשביל לבחון את ההילוך :-)

דרור

אימון שבועות 2013

אחד האלמנטים הכי מהנים בסקי הוא כשעושים עצירה אחרי כמה שעות של גלישה במורד ההר ויושבים לבירה/שוקו/קפה מול נוף מדהים כלשהו. האווירה שנוצרת לאחר מאמץ פיזי משמעותי ביחד עם משקה עתיר קלוריות ואווירת חופש נפלאה קשה למדי לשחזור והיא פשוט נפלאה. 

בחופשת הסקי האחרונה באוסטריה: בירה, נוף, חברים, מי צריך יותר?

ביום חג השבועות האחרון, למרות הצפי לגשם ולקור (במאי, מה קרה השנה?!), יצאתי לרכיבה משותפת עם רוני כהן ומספר רוכבים נוספים שאינם מהקבוצה לאימון בוקר באזור הרי ירושלים. במהלך האימון טיפסנו שתי עליות מרכזיות: האחת הייתה נס הרים, אותה אני כבר מכיר לא רע ובהחלט אוהב. היא פשוט ארוכה, משופעת לעיתים וקשה למדי, יופי של דבר. עיקר הבעיה עם העלייה הייתה העובדה שהכביש היה רטוב למדי, מה שגרם לכך שנאלצתי לשבת על האופניים במהלכה יותר משרציתי, בעקבות החלקת הצמיג בעת עמידה (דבר שקיוויתי להתאמן עליו). בקצה העלייה היה קר למדי, אבל לשמחתי באתי מצויד גם עם שרוולי ידיים מחממים וגם עם מעיל גשם כך שהירידה הייתה די נסבלת. העלייה השנייה שטיפסנו הייתה לצור הדסה. למען האמת, לא הכרתי את העלייה כמו שצריך ולכן לא ידעתי שהיא כל כך ארוכה. עם זאת, מאד נהניתי ממנה: שיפועים נחמדים ואורך משמעותי למדי בשביל לאתגר קצת את המערכת. כמובן שהנוף גם כן היה מוצלח ביותר, כיאה לאזור המקסים הזה.

לאחר שסיימנו את הטיפוס לצור הדסה המשכנו את ההקפה לכיוון בר-בהר. המקום מצוין הרבה ברחבי מרשתת האופניים הישראלית, ובעיקר מוזכר כמקום שבו מתיישבים אחרי שמטפסים את נס הרים J. לרוב אני מגיע לאזור רק עם הקבוצה, ולכן לא יצא לי אף פעם לשבת שם. לאור זאת, מיד כשרוני העלה את האופציה שנעצור במקום (אופציה שאפילו לא עלתה בראשי אגב) מיד נעניתי בחיוב. האימון כבר היה לקראת סופו, לאחר העליות הגדולות, ובכלל למרות שהתאמצנו למדי במהלכו האווירה בו הייתה מאד רגועה ונינוחה, כזו שמזכירה יותר יום סקי מאשר אימון אופניים. השילוב של הדברים הנ"ל ביחד עם ההזדמנות להכיר חבר'ה חדשים יצרו מעין אווירה מאד מהנה במקום (המקסים) הזה, ממש הזכיר לי עצירה בראש הר אלפיני במהלך חופשת סקי. איזה כיף שאפשר לעשות את זה גם בלי כל הטרחה של לטוס לחו"ל. תודה חבר'ה על אימון מעולה!

שכחתי לצלם בבר-בהר אז הנה תמונה של עצירת הקפה ושטרודל האחרונה שעשיתי במהלך רכיבה, אי שם באלפים האוסטריים

מירוץ נגבה 2013

4:01, שעון מעורר. מבחינתי, אחרי 4 זה כבר בוקר (מעניין מה הייתי אומר על זה לפני כמה חודשים) ולכן הוספתי את הספרה 1 לשעון. כמה דקות לאחר מכן אני כבר עומד מול כיכר לחם הצימוקים שהכנתי אך אתמול בערב, ופורס כמה פרוסות נדיבות לארוחת בוקר ולאחרי המירוץ. קצת אחר כך אני נזכר כמה אני אוהב את האספרסו של הבוקר, בעודי מביט בצער על הכוס שנגמרה כל כך מהר, ומיד מורה למכונת הנספרסו לשפוך מיטען שני מהמשקה הכהה לאותה כוס בדיוק. מחסל שתי פרוסות לחם מתקתקות ואווריריות יחד עם מעט גלוקוז בצורת ממרח תמרים והנה 4:30 ואפשר לצאת לדרך. נגבה הנה אני בא.

בדרך שמעתי בפול ווליום את סרטון ה-Sufferfest האהוב עליי כדי להעלות קצת את האדרנלין. בעקבות המוני אימונים עם הסרטון הוא ניטמע על ידי הגוף בצורה כל כך מלאה שהלב שלי מעלה דופק בהתאם לקטע הרלוונטי באימון מבלי שאפילו אצטרך להסתכל בוידאו אלא רק על פי המוזיקה. יש לי סימפטיה לשקט שבשעות האלה, כשהכל עדיין חשוך ואין כמעט מכוניות על הכביש, רק בשביל זה שווה לקום כל כך מוקדם למירוץ. בשעות האלה עדיין אפשר למצוא את אחרוני הבליינים על הכבישים, וכיאה לכך שוטר שהחליט לרדוף אחריי מתוך ציפייה שאהיה שתוי מפסיק את המרדף ברגע שרואה את האופניים מבצבצות בתוך האוטו: שיכור מסוג קצת אחר הוא קיבל. ממש עם השעה 5:30 אני מגיע למצודת יואב, פוגש את גל וניל, לוקח מספר וצ'יפ ללא תור הפעם בזכות השעה המוקדמת, קצת מסתבך עם הסיכות המעצבנות וקדימה לשיחת קבוצה ולחימום. 

בשבע וקצת אנחנו מזנקים ל-6 סיבובים ו-97.2 ק״מ. אחרי הזינוק המזעזע בכרמיאל, הפעם הבאתי את עצמי ממש לתחילת המזנקים ואת הסיבוב הראשון ימינה עשיתי בין ה-5 הראשונים. יופי, לפחות הפעם לא איבדתי את המירץ תוך 20 מטר חשבתי לעצמי והנה הפלוטון מתחיל לשעוט קדימה. קצת חבר׳ה עוקפים את הקונוסים בצד שמאל, קצת מאיצים פה ושם אבל בסך הכל אין שום דבר מיוחד. הרבה זמן כבר לא התנהלתי בתוך פלוטון גדול של רוכבי מאסטרס פרו אבל הדפוס הקבוע חוזר: לוחצים עד שרואים שחור, מורידים לקצב של 120 וואט ושוב מישהו תוקף, לוחצים לסגור עליו כמה עשרות שניות והקצב יורד. בסוף התקבענו על איזשהו ממוצע באיזור ה-40 קמ״ש אבל הדפוס חזר על עצמו לאורך כל המירוץ. למען האמת, הופתעתי במעט מכמה גדול נשאר הפלוטון לכל אורך המירוץ, רכבנו בכמות של עשרות רוכבים ממש עד הסוף, למרות קצב ממוצע גבוה. האירוע החריג המרכזי היה הגשם שהגיע משום מקום וגרם לכמה החלקות בלתי צפויות בסיבוב ליד הרפת. בעיה נוספת שהייתה לי הייתה המחסור במים במשך שניים וחצי הסיבובים האחרונים, הם פשוט נגמרו, ופחדתי לרדת לקחת מהאוטו מחשש לאבד את הדבוקה. 

צילום של סיגמא אופניים

במסגרת הכנת המטרות למירוץ קבעתי לעצמי כמה יעדים: הראשון, להצליח לשרוד בקידמת הפלוטון אחרי כמה מירוצים שבהם לא הצלחתי לעשות את זה. השני, להעביר את הראש למחשבות רגועות בקטעי הסבל. כלומר, לסבול אבל בלי לחשוב על זה יותר מידי ולרב זה הצליח. השלישי, לנסות להיכנס לבריחה. היו שתי בריחות שחשבתי שיכולות להצליח וקפצתי על מנת להישאר איתן. באחת הצלחתי לסגור את הפער בספרינט אך מיד ירד הקצב וחיכינו לפלוטון. בשנייה, יצאתי לסגירה יחסית ארוכה שלקראת סופה התחלתי להתפרק, אבל לשמחתי הצלחתי לשמור על קצב מספק בשביל לתפוס גלגל של מישהו ולהצליח להגיע איתו לבריחה ששוב נתפסה מעט אחר כך. אני מרוצה בעיקר מצבירת הניסיון בתחום הזה והעובדה שהצלחתי להעביר את עצמי לסט חשיבה אחר בתחום.

בסך הכל היה מירוץ נחמד, בקצב מאד גבוה (סיימנו בקצת יותר משעתיים ועשר דקות) ובעיקר המון רוכבים, דבר ששינה את האווירה לטובה.

עד הפעם הבאה.
דרור

גם אני ראש ציפור?

על ראש ציפור שמעתי די מזמן, אני אפילו כבר לא זוכר מאיפה, וידעתי שזה מקום שרוכבים בו יחסית הרבה אנשים אבל זה בערך כל מה שידעתי עליו. לא ידעתי איפה הוא נמצא בדיוק, מתי מתאמנים שם, מה גודלו וכל פרט מידע אחר. באוקטובר, כשהתחלתי להתאמן בארץ, זה היה אחד היעדים הראשונים שחיפשתי. אז נסעתי לפארק הירקון והנחתי שאני כבר אמצא את המקום, כמה קשה זה כבר יכול להיות?!

במשך כל האימון נסעתי הלוך ושוב את הפארק ואפילו הגעתי בשלב מסויים למקום, אבל בחושך הייתי שם לבד ולא היה אף אחד שיגיד לי שזהו ראש ציפור. עם הזמן הבנתי שהמקום נטוש בשעות הערב ושרק בשעות הבוקר אפשר לראות שם רוכבים נוספים. כמו כן, אחרי ישיבה מרובה על המפה והסברים מאבי על המיקום, הבנתי שבעצם כבר עשיתי פעם או פעמיים את ההקפה הרלוונטית ופשוט לא ידעתי. שם זה נשאר, אני עברתי להתאמן בקריטריון בנתניה ועל הטריינר ועל ראש ציפור שמעתי רק מידי פעם מהחבר׳ה מהקבוצה.

כל זה נמשך כך, עד שביום העצמאות החלטתי להימנע מרכיבה על הכבישים ובמקומה נסעתי לראש ציפור לאימון נפח של 120 ק״מ. היה מאד נחמד אבל מעבר לאפשרות העקרונית להגיע למקום מידי פעם לא ייחסתי למסלול משמעות גדולה מידי כי למי יש כוח להתניע את הרכב מכפ״ס ולנסוע על הבוקר לתל אביב?! עד שלא מזמן קיבלתי הצעה לדרך בטוחה מביתי בכפ״ס לתל אביב והחלטתי לנסותה על מנת לפתוח את האפשרות לעוד איזור אימון. 40 דקות ו-18 ק״מ דרך רעננה, הרצליה ורמת השרון, זה כל מה שלקח להגיע לשם ופתאם קיבלתי איזור אימון נוסף עם המוני רוכבים בתוכו כמו גם הגדלת נפח אוטומאטית ב-36 ק״מ לפני תחילת אימון. תענוג.

יש אווירה מיוחדת במקום, משהו בשילוב של שעות הבוקר המוקדמות עם להיות בפינת חמד במרכז תל אביב יוצר אטמוספירה מקסימה: שלווה אדירה ברכיבה. מעבר לכך, היכולת לעבור בין רכבות איטיות למהירות יותר ולכלול גם ספרינטי מעבר בין אחת לשנייה יוצרת אפשרות לאימוני איכות נפלאים. זאת ועוד, העובדה שיש את האפשרות לפגוש לא מעט חבר׳ה מהקבוצה ובכלל אנשים שאוהבים אופניים במקום רק מקנים לו יתרון נוסף. אני אשתדל להגיע למקום לפחות פעם-פעמיים בשבוע. נחמד שם.