אחד הקונספטים המעניינים שהעלה ג׳ו פריאל בספרו ״ תנ״ך האימונים ״ היה שבתקופות מסויימות לאורך השנה צריך להתאמן או חזק או חלש ולא באמצע.
כשהתחלתי להתאמן, בחורף ההולנדי, הייתי עושה בעיקר אימוני טריינר של שעתיים בכל פעם. ברובם, הייתי מנסה לשבור את שיא ה״מרחק״ שעשיתי עד כה על הטריינר. באותה תקופה, רוב הזמן הרגליים שלי הרגישו עייפות, אני עדיין זוכר כמה קשה היה לפעמים לטפס במעלה המדרגות ולהגיע למשרד אחרי האימונים הללו. אהבתי את התחושה הזאת, זה הרגיש כאילו ככל שהרגליים שלי עייפות יותר ככה אני נכנס יותר לכושר.
אני בטוח שהרבה רוכבים מזדהים עם התחושה הזאת. עם זאת, בהרבה מקרים היא שגויה! תחושת הכבדות הקבועה, מביאה למצב בו באימונים שבאמת אמורים להיות קשים, אנחנו לא מצליחים להביא את הוואטים שלנו למקומות שהם יכולים להיות בהם. התשישות גורמת לנו לעשות אימונים ״כאילו קשים״. אמנם אנחנו מאד מתאמצים באימונים הללו אבל בגלל חוסר הטריות ברגליים, חסרים לנו עוד 30-40 וואט ביחס למקום בו אנחנו יכולים להיות. ה-30-40 וואט הנוספים הללו הם שיוצרים את השיפור האמיתי.
פריאל מדגיש את חשיבות הקיצוניות באימונים. כמו שהאימונים הקשים צריכים להיות באמת קשים ולהוציא מאיתנו את כל הוואטים שניתן, כך האימונים הקלים צריכים להיות באמת קלים! אסור לנו להתפתות ולחשוב שאם נעשה את האימון/מנוחה בין האינטרוואלים בזון 3 במקום בזון 1-2 ככה נשפר את הכושר. להיפך! ככה נגיע לבינוניות כשלא נצליח להתאמץ עד הסוף כשנידרש לכך.
דרור
