4:01, שעון מעורר. מבחינתי, אחרי 4 זה כבר בוקר (מעניין מה הייתי אומר על זה לפני כמה חודשים) ולכן הוספתי את הספרה 1 לשעון. כמה דקות לאחר מכן אני כבר עומד מול כיכר לחם הצימוקים שהכנתי אך אתמול בערב, ופורס כמה פרוסות נדיבות לארוחת בוקר ולאחרי המירוץ. קצת אחר כך אני נזכר כמה אני אוהב את האספרסו של הבוקר, בעודי מביט בצער על הכוס שנגמרה כל כך מהר, ומיד מורה למכונת הנספרסו לשפוך מיטען שני מהמשקה הכהה לאותה כוס בדיוק. מחסל שתי פרוסות לחם מתקתקות ואווריריות יחד עם מעט גלוקוז בצורת ממרח תמרים והנה 4:30 ואפשר לצאת לדרך. נגבה הנה אני בא.
בדרך שמעתי בפול ווליום את סרטון ה-Sufferfest האהוב עליי כדי להעלות קצת את האדרנלין. בעקבות המוני אימונים עם הסרטון הוא ניטמע על ידי הגוף בצורה כל כך מלאה שהלב שלי מעלה דופק בהתאם לקטע הרלוונטי באימון מבלי שאפילו אצטרך להסתכל בוידאו אלא רק על פי המוזיקה. יש לי סימפטיה לשקט שבשעות האלה, כשהכל עדיין חשוך ואין כמעט מכוניות על הכביש, רק בשביל זה שווה לקום כל כך מוקדם למירוץ. בשעות האלה עדיין אפשר למצוא את אחרוני הבליינים על הכבישים, וכיאה לכך שוטר שהחליט לרדוף אחריי מתוך ציפייה שאהיה שתוי מפסיק את המרדף ברגע שרואה את האופניים מבצבצות בתוך האוטו: שיכור מסוג קצת אחר הוא קיבל. ממש עם השעה 5:30 אני מגיע למצודת יואב, פוגש את גל וניל, לוקח מספר וצ'יפ ללא תור הפעם בזכות השעה המוקדמת, קצת מסתבך עם הסיכות המעצבנות וקדימה לשיחת קבוצה ולחימום.
בשבע וקצת אנחנו מזנקים ל-6 סיבובים ו-97.2 ק״מ. אחרי הזינוק המזעזע בכרמיאל, הפעם הבאתי את עצמי ממש לתחילת המזנקים ואת הסיבוב הראשון ימינה עשיתי בין ה-5 הראשונים. יופי, לפחות הפעם לא איבדתי את המירץ תוך 20 מטר חשבתי לעצמי והנה הפלוטון מתחיל לשעוט קדימה. קצת חבר׳ה עוקפים את הקונוסים בצד שמאל, קצת מאיצים פה ושם אבל בסך הכל אין שום דבר מיוחד. הרבה זמן כבר לא התנהלתי בתוך פלוטון גדול של רוכבי מאסטרס פרו אבל הדפוס הקבוע חוזר: לוחצים עד שרואים שחור, מורידים לקצב של 120 וואט ושוב מישהו תוקף, לוחצים לסגור עליו כמה עשרות שניות והקצב יורד. בסוף התקבענו על איזשהו ממוצע באיזור ה-40 קמ״ש אבל הדפוס חזר על עצמו לאורך כל המירוץ. למען האמת, הופתעתי במעט מכמה גדול נשאר הפלוטון לכל אורך המירוץ, רכבנו בכמות של עשרות רוכבים ממש עד הסוף, למרות קצב ממוצע גבוה. האירוע החריג המרכזי היה הגשם שהגיע משום מקום וגרם לכמה החלקות בלתי צפויות בסיבוב ליד הרפת. בעיה נוספת שהייתה לי הייתה המחסור במים במשך שניים וחצי הסיבובים האחרונים, הם פשוט נגמרו, ופחדתי לרדת לקחת מהאוטו מחשש לאבד את הדבוקה.
במסגרת הכנת המטרות למירוץ קבעתי לעצמי כמה יעדים: הראשון, להצליח לשרוד בקידמת הפלוטון אחרי כמה מירוצים שבהם לא הצלחתי לעשות את זה. השני, להעביר את הראש למחשבות רגועות בקטעי הסבל. כלומר, לסבול אבל בלי לחשוב על זה יותר מידי ולרב זה הצליח. השלישי, לנסות להיכנס לבריחה. היו שתי בריחות שחשבתי שיכולות להצליח וקפצתי על מנת להישאר איתן. באחת הצלחתי לסגור את הפער בספרינט אך מיד ירד הקצב וחיכינו לפלוטון. בשנייה, יצאתי לסגירה יחסית ארוכה שלקראת סופה התחלתי להתפרק, אבל לשמחתי הצלחתי לשמור על קצב מספק בשביל לתפוס גלגל של מישהו ולהצליח להגיע איתו לבריחה ששוב נתפסה מעט אחר כך. אני מרוצה בעיקר מצבירת הניסיון בתחום הזה והעובדה שהצלחתי להעביר את עצמי לסט חשיבה אחר בתחום.
 |
| צילום של סיגמא אופניים |
בסך הכל היה מירוץ נחמד, בקצב מאד גבוה (סיימנו בקצת יותר משעתיים ועשר דקות) ובעיקר המון רוכבים, דבר ששינה את האווירה לטובה.
עד הפעם הבאה.
דרור
No comments:
Post a Comment