בתור ילד היו שלושה סוגי אימונים שהיינו עושים בתוך אלפי מנשה: האחד כלל הקפה קטנה למדי עם עלייה לא ארוכה והרבה מישור. השני והשלישי כללו למעשה את אותה עליה רק משני כיוונים שונים כך שפעם צד אחד הופך להיות הירידה ובפעם אחרת עלייה. שילוב המסלולים הללו שכללו תמיד איזושהי מידה של עלייה הביאו לכך שמבחינתי בשביל להיות רוכב אופניים טוב חייבים לדעת לטפס טוב.
אחד האימונים החביבים עליי ביותר שלצערי לא יצא לי לעשות בכלל כבר מספר חודשים הוא אימון הטיפוס ביישוב. באלפי מנשה (המקום בו גדלתי) קיימות מספר עליות איכותיות, חלקן נמצאות בתוך השכונה הישנה ואותן אני מכיר מילדות, אך עלייה חדשה שהכרתי רק לאחר שחזרתי ארצה היא העלייה לשכונה החדשה (גבעת טל). העלייה כוללת פערי גובה של 130 מטר אשר נמתחים לאורך קילומטר ו-800 מטר. קרי, ממוצע של 7% שיפוע. עם זאת, החלק המשמעותי והמשופע יותר של העלייה נמתח לאורך 670 מטר וכולל טיפוס של 76 מטרים השקול לשיפוע ממוצע של 11%, בכלל לא רע בשביל עלייה כל כך קרובה למרכז.
במרבית המקרים האימון שאני מבצע שם כולל טיפוסים בלבד ללא החלקים המישוריים שמסביב כך שאני מתחיל בנקודה הנמוכה ביותר, מטפס לשיא הגובה, יורד חזרה למטה וחוזר חלילה. כאשר מבצעים את זה במשך שעתיים אפשר לצבור משהו כמו 1.5 ק"מ של טיפוס ואף יותר וכל זאת בעלייה מאד קרובה לאיזור השרון. כמו כן, כאשר זוכרים את השיפועים החדים למדי במקום, אני חושב שזה הופך את המקום לאחת העליות האיכותיות ביותר באיזור.
עם זאת, אחת הבעיות שעלולים לעלות בפני נוגעת לבטיחות. העלייה מתבצעת על גבי כביש עם תנועה יחסית מהירה שכוללת מספר סיבובים וללא שוליים. לאור תנאי דרך אלה אני בוחר לעשות את הרכיבה על גבי המדרכה. אמנם זה קצת פחות נוח בגלל עמודים והולכי רגל אקראיים אבל אלה בעיות די פעוטות לעומת הביטחון שמקבלים כאשר רוכבים בתנאים סטריליים, בטח כאשר מקבלים יחד עם התנאים הללו עלייה כה איכותית.
ממליץ לכולם.
דרור
No comments:
Post a Comment