מירוץ בית שאן 2013

״מחכים לראש העיר שיבוא להזניק״, ״חצי דקה לזינוק״, שריקה, דוחפים את האופניים עם רגל שמאל כשקליט אחד כבר בפנים, נו כבר שיכנס הקליט המחורבן אנשים מתחילים לברוח, אוווף העילית האלה פותחים חזק, יאללה ללחוץ בירידה ולהגיע לקדמת הפלוטון. או - קיייייי... אני לא אמור להיות כל כך שמאלה בסיום הסיבוב, לזכור לעבוד על זה ולצאת לספרינט לסגור את מובילי הפלוטון,  ״המממם הרבה יותר קל לעשות ספרינטים אחרי האימוני יום שלישי האלה״. הנה יוסי פוקר, רוני אמר שהוא מבין מה הוא עושה, אני אשב עליו קצת. למה יש פה קונוסים?! נו מה כבר יכול להיות ניסע לשמאלם, יופי הגעתי לקדמת הפלוטון. קצת לנוח.

אלוהים הם נוסעים מהר בעליה, ״זה יגמר, זה חייב להיגמר״, שיט עוקפים אותי מימין ומשמאל, ״לא להתפרק! עוד קצת״, ״פאק בורח לי הפלוטון״. טוב ננסה לסגור, ללחוץ בירידה, הו לא שוב הצד שמאל של הכביש בסיבוב, אני ממש חייב ללמוד להסתובב עם האופניים האלה, ״אני לא מאמין שהתפרקתי בשלב כל כך מוקדם״, טוב נצטרף לחבר׳ה האלה בכחול ונתחיל לצמצם יחד על הפלוטון. הנה כבר רואים את הפלוטון, עוברים סיבוב נוסף ושוב רואים אותם בעלייה, כך גם בסיבוב הבא וזה שאחריו אבל הפער גדול מכדי לצאת לספרינט עד אליהם. אה, הנה נני, אם הוא פה אז המצב אולי לא גרוע כל כך... מעניין איפה שאר החבר׳ה מהקבוצה?! מה הוא עושה פה?? טוב, נעקוף אותו.... 

אחד החבר׳ה מקבוצת הרדיפה מתרגז שאני לא עובד מספיק, נו ברור שלא, אני רואה שחור בעיניים, ״אתה רוצה, תוביל״ אני עונה לו והוא מתעצבן ומזכיר שאני שליש מהגיל שלו. אני מיד מכפיל ומגיע למסקנה שלא סביר שהוא בן 71. סיבוב הבא אני משתדל לעשות קצת יותר עבודה במישור, הקצב בעלייה קצת יורד ופתאום אני זה שמוביל את רובה. במישור הבא אחד החבר׳ה התחיל לארגן את הקבוצה שלנו לאליפסה ולהפתעתי אף מצליח, ״וואו! אנחנו עובדים באליפסה ואין פה אפילו רוכב אחד נוסף מהקבוצה״. עוקפים רוכב ועוד רוכב, רובם מפורקים לגמרי ולא מצליחים להצטרף אל הקבוצה שלנו, ממממם מעניין אם הם רוכבי עילית או מאסטרס פרו אני תוהה לעצמי, בעלייה הבאה הבנתי את קסם הקומפאקט, וואו איזה כיף להוריד את ההילוכים בקיר ופשוט לסובב, אני ממש מצליח לעלות מקדימה. ממשיכים אליפסה גם בירידה, עוד ועוד רוכבים נעקפים, שניים מרוכבי הג׳וניורס שאיתנו תוקפים מסיבה לא ברורה בעלייה ואני אחריהם בסל״ד של בערך 120, והם מתפרקים, טוב קדימה נמשיך לטפס את הדבר הזה, אוי איזה כיף שהגעתי ראשון לקצה, אפשר קצת לשתות מים ולאכול משהו, שוב אליפסה, שוב עוקפים רוכבים. ככה בערך המשכנו עוד כמה סיבובים בעבודה קבוצתית מצויינת על מהירויות מאד גבוהות כאשר ככל שחולף הזמן אנחנו עוקפים עוד ועוד חבר׳ה. ואז הגיעה העלייה בסוף הסיבוב ה-11. 

מטפסים את הקיר. הצילום של סיגמא אופניים

רואה את עידו יושב על עוד איזה רוכב, ״קדימה עידו״, אני מספיק לצעוק לו, אחד החבר׳ה שאיתנו בקבוצה מתיישב על השניים, אני תוהה אם לנסות להתיישב גם כן, ומחליט שמהיכרותי עם הקצב של עידו זה רק יפרק את הבחור, עוברות כמה שניות שאני צופה בו יושב עליהם, ו..., הבחור מפורק. הקצב שלו יורד ונני ואני עוקפים אותו. 

זה אומר שזה הסיבוב האחרון אם נתפסנו שואלים החבר׳ה? כנראה שכן. הנה שחר ועוד רוכבי עילית שועטים לידינו, הנה הקיר, זה רק נני ואני, טוב אני אתיישב עליו בינתיים, לא ממש ברור לי אם סיימנו או לא אבל על כל מקרה נעשה ספרינט לקו הסיום, לא ברור לי מי הגיע ראשון לקו, נני מאט, נראה שנגמר המירוץ. טוב אין לי מושג מה קרה פה בעצם ואיזה מקום אני אבל נראה לי שהיה בסדר בסך הכל.

איך הגעתי לאופניים

״זה 30 ק״מ מפה, איך אני אגיע לשם באופניים ?!״ היה המשפט שאמרתי לאימי במהלך ביקורה הראשון בהולנד כשיעצה לי לחזור לכפר אליו נסענו יום לפני כן ברכב. כמובן שבאותה תקופה החזקתי ״אופני עיר״ מצ׳וקמקות שכל מרחק מעבר ל-4 ק״מ היה גורם להן לשבוק חיים, ובכל זאת 30 ק״מ עדיין נראו לי מרחק גדול בשביל אופניים. עם זאת, כבר אז עלתה בי המחשבה הראשונה שאולי שווה לקנות אופני כביש רציניות, בכל זאת היו לי כמה שנים להעביר ״בארץ האופניים״ והתגעגתי לתחושת המהירות המגיעה עם אופני הכביש. כילד רכבתי בקבוצת "דוושנים אלפי מנשה" ומעולם לא הפסקתי להתגעגע לתחושת הרכיבה. 

ביולי חצי שנה לאחר מכן כבר החזקתי ברשותי אופני מירוץ. לאחר חיפושים רבים מצאתי חנות קטנה אך מקצועית ואת משכורתי הראשונה הוצאתי על הצעצוע החדש. אני עדיין זוכר את התחושה במהלך הרכיבה הראשונה: כאב גב! ״איך הצלחתי לרכב על הדבר הזה בנוחות פעם?!״ חשבתי לעצמי. הגב התחתון כאב לי, הצוואר, התחת, כל איבר כמעט סבל מהתנוחה הכפופה המשונה הזאת... ובכל זאת הרוח שמתחילה לנשוב לאחר כמה דיוושים חזקים מיד משכה אותי לחזור לרכב שוב. כך החל הרומן שלי עם האופניים בהולנד. בהתחלה רכיבות קצרות של 20-30 ק״מ נראו לי כמו הישג, אבל לאט לאט גדלו הטווחים: 20 ק״מ לכל צד, לאחר מכן 25 ובשלב מסויים אפילו התפרעתי עם 30 ק״מ לכיוון. רכיבות של 40-60 ק״מ נראו לי כמו טווחים די משמעותיים באותה תקופה. ואז הגיע החורף ולא עליתי על האופניים במשך חצי שנה. 

ביום היפה הראשון של האביב: כשבתחילת הרכיבה היו 10 מעלות ובסופה 6 עליתי מחדש על האופניים ורב מה שאני זוכר מאותה רכיבה היא הקור והרעב. במכנסיים קצרות וללא חולצה תרמית סיימתי 60 ק״מ קפוא ובעיקר רעב, אבל לפחות חזרתי לרכב וזכיתי למקלחת רותחת בסיום הנסיעה. לאט לאט עליתי בכמות האימונים ואיתם עלו גם הטווחים: 80, 90 ואפילו 100 ק״מ נראו פתאום כמרחקים סבירים למדי. טירות מקסימות, כפרים קטנים וציוריים, יערות ונחלים הפכו לחלק מהנופים הקבועים בחיי בעוד מרבית חבריי נשארו מסונפים בתוך העיר. ביולי נסעתי לבקר חבר באוסטריה לשבוע של רכיבות באלפים והמשכתי להתפתח ולעלות במרחקים עד שהגעתי לשיא המרחק לעונה: 150 ק"מ מאוטרכט לאנטוורפן שבבלגיה. את סיום הרכיבה הזאת חגגתי (כמובן) עם בירה Leffe באחד מבתי הקפה בעיר, ובתחושת ניצחון אדירה. משם טסתי ארצה לחודש ונפסקו האימונים לאותה עונה. 

לקראת חזרת החורף הצטרפתי לקבוצת סטודנטים רוכבי אופניים. שם ראיתי בפעם הראשונה מה זה באמת לרכב, באינטרוול הראשון של האימון פשוט הושארתי מאחור, בעוד כולם שועטים אל עבר נקודת הסיום. איך אפשר לרכוב כל כך מהר תהיתי לעצמי, והחלטתי שכשיגיע האביב אוכל לרכב "על אמת" עם החבר'ה האלה. קניתי לי ספר על איך להתאמן נכון, לוויתי טריינר לתקופת החורף ואת החודשים הבאים ביליתי כאשר בכל יום לסירוגין עליתי לשעתיים של רכיבה מול הקיר בביתי. כאשר בחוץ הטמפרטורה צנחה הרבה מתחת לאפס אני פתחתי את כל החלונות האפשריים בחדר והזעתי גאלונים של זיעה במהירויות ממוצעות של 20 ומשהו קמ"ש. מידי פעם כאשר מזג האוויר איפשר יצאתי לרכיבות עם הקבוצה בשעה מוקדמת להפליא בשבתות בבוקר: 11:00! איך אפשר בכלל להתעורר בכזאת שעה ביום שבת?! אמנם הרכיבות האלה דרשו ללבוש גטקעס, שתי זוגות כפפות והמון שכבות חימום על הגוף אבל לפחות יכולתי קצת לרכב בחוץ מידי פעם. כשהגיע הדוא"ל על מחנה האימונים הקבוצתי בארדנים הייתי החמישי (כן ביררתי את זה) לענות שאני מצטרף ובסוף מרץ יצאנו למחנה שכולו טוב: רוכבים המון שעות בכל יום, מטפסים עליות ואוכלים המון פסטה. אמנם לא הצטרפתי לקבוצת הרוכבים החזקה ביותר אבל בקבוצה שהייתי בה הצלחתי להיות בין הראשונים להגיע לפסגות ההרים. אימוני החורף השתלמו, לפחות כל עוד השיפוע לא עלה מעבר ל-10%. להפתעתי גיליתי שבארדנים יש הרבה שיפועים שמעבר ל-10% כולל אחד של 22%, בו הדרך היחידה לטפס הייתה בסלאלום כלפי מעלה ושם ניצחוני בעלי ההילוכים הקלים יותר. כמובן שאז גם שמעתי בפעם הראשונה בחיי את המילה קומפאקט. 

היעד הבא היה להשתתף במירוץ אמסטרדם - פריז שנערך בזוגות וללא שום לוגיסטיקה מסודרת. המרחק בין שתי הערים: 500 ק"מ.על מנת לראות אם המרחק בכלל אפשרי מבחינתי החלטתי לצאת לרכיבה למאסטריכט, הנמצאת בקצה הדרומי ביותר של המדינה, 187 ק"מ של רכיבה. בחרתי לי יום שבת שמשי ויפה (כמה שזה נדיר!)  וכיסיתי את המרחק ב-7 שעות. עם עוד אימונים כאלה, הערכתי שאוכל להגיע לפריז. כך התחלתי להתאמן למרחקים ארוכים: פתאום בכל שבת שנייה כבר מצאתי את עצמי רוכב 150 - 200 ק"מ: לגרמניה, סביב ה-Ijsselmeer, ל-Middelburg, ואף לחרונינגן שבצפון צפון המדינה. הרבה הרבה שעות. בסופו של דבר לפריז לא הגעתי בעקבות מחלה של הפרטנר לרכיבה אבל לפחות קיבלתי לראשונה כמות משביעת רצון של ק"מים ברגליים. את המשך הקיץ המשכתי לבלות ברכיבות אחרי העבודה. היתרון הגדול ביותר בהולנד הוא שעות האור הארוכות במהלך הקיץ, אחרי העבודה הספקתי לצאת לרכיבות של מעל 100 ק"מ ללא צורך באורות, אימונים שנמשכו לעיתים עד אחרי השעה 22:00! ברכיבות אלה הרגשתי איך הקצבים מתחילים לעלות, לפתע רכיבה במהירות ממוצעת של מעל 30 קמ"ש שבעבר נראתה לי בלתי אפשרית הפכה להיות כמעט סטנדרטית, פחות ופחות אנשים חלפו על פני בקלילות בעודי מדווש ולעיתים קרובות הצטרפתי לקבוצות רוכבים קטנות לרכיבות בשיא הקצב סביב ה-Ringvaart, מסלול של 76 ק"מ שהפך להיות הקבוע שלי במהלך השבוע. בסיום הקיץ יצאתי שוב לבקר את אוליבר באוסטריה והפעם בכושר אמיתי. 

התחממנו ברכיבות הכוללות טיפוסים של מעל 2000 מ' לאורך כ-100 ק"מ בנופים מדהימים עם נחלים שוצפים, יערות מטורפים, אגמים צלולים וסיימנו את השבוע בטיפוס לגרוס גלוקנר האימתני. מעל 1700 מטר פערי גובה כולל ההר הזה כאשר על פסגת ההר, בגובה של 2,428 מטרים, החמצן מתחיל להיות דליל. עיקר ההנאה בטיפוס מבחינתי הייתה עקב השינוי בנוף ובמזג האוויר ככל שעולים בגובה. בתחילה רוכבים בתור יערות בלתי נגמרים כאשר גבוה גבוה מעליך קרחוני ענק הבוכים נהרות אל עבר העמק ולאט לאט מרגישים את הטמפרטורה יורדת ובעיקר את העצים הולכים ומתמעטים עד שנפסקים לחלוטין ונשארים עם סלעים קירחים בלבד. בקצה העלייה הקרחונים כבר אינם נישאים עוד מעליך אלא נמצאים בקינון ישיר מול עיניך. תענוג. 

כשסיימתי באוסטריה וכחודש לפני החזרה ארצה פניתי לקבוצת TACC בכוונה להצטרף אליהם כרוכב אבל על כך בהמשך...