״מחכים לראש העיר שיבוא להזניק״, ״חצי דקה לזינוק״, שריקה, דוחפים את האופניים עם רגל שמאל כשקליט אחד כבר בפנים, נו כבר שיכנס הקליט המחורבן אנשים מתחילים לברוח, אוווף העילית האלה פותחים חזק, יאללה ללחוץ בירידה ולהגיע לקדמת הפלוטון. או - קיייייי... אני לא אמור להיות כל כך שמאלה בסיום הסיבוב, לזכור לעבוד על זה ולצאת לספרינט לסגור את מובילי הפלוטון, ״המממם הרבה יותר קל לעשות ספרינטים אחרי האימוני יום שלישי האלה״. הנה יוסי פוקר, רוני אמר שהוא מבין מה הוא עושה, אני אשב עליו קצת. למה יש פה קונוסים?! נו מה כבר יכול להיות ניסע לשמאלם, יופי הגעתי לקדמת הפלוטון. קצת לנוח.
אלוהים הם נוסעים מהר בעליה, ״זה יגמר, זה חייב להיגמר״, שיט עוקפים אותי מימין ומשמאל, ״לא להתפרק! עוד קצת״, ״פאק בורח לי הפלוטון״. טוב ננסה לסגור, ללחוץ בירידה, הו לא שוב הצד שמאל של הכביש בסיבוב, אני ממש חייב ללמוד להסתובב עם האופניים האלה, ״אני לא מאמין שהתפרקתי בשלב כל כך מוקדם״, טוב נצטרף לחבר׳ה האלה בכחול ונתחיל לצמצם יחד על הפלוטון. הנה כבר רואים את הפלוטון, עוברים סיבוב נוסף ושוב רואים אותם בעלייה, כך גם בסיבוב הבא וזה שאחריו אבל הפער גדול מכדי לצאת לספרינט עד אליהם. אה, הנה נני, אם הוא פה אז המצב אולי לא גרוע כל כך... מעניין איפה שאר החבר׳ה מהקבוצה?! מה הוא עושה פה?? טוב, נעקוף אותו....
אחד החבר׳ה מקבוצת הרדיפה מתרגז שאני לא עובד מספיק, נו ברור שלא, אני רואה שחור בעיניים, ״אתה רוצה, תוביל״ אני עונה לו והוא מתעצבן ומזכיר שאני שליש מהגיל שלו. אני מיד מכפיל ומגיע למסקנה שלא סביר שהוא בן 71. סיבוב הבא אני משתדל לעשות קצת יותר עבודה במישור, הקצב בעלייה קצת יורד ופתאום אני זה שמוביל את רובה. במישור הבא אחד החבר׳ה התחיל לארגן את הקבוצה שלנו לאליפסה ולהפתעתי אף מצליח, ״וואו! אנחנו עובדים באליפסה ואין פה אפילו רוכב אחד נוסף מהקבוצה״. עוקפים רוכב ועוד רוכב, רובם מפורקים לגמרי ולא מצליחים להצטרף אל הקבוצה שלנו, ממממם מעניין אם הם רוכבי עילית או מאסטרס פרו אני תוהה לעצמי, בעלייה הבאה הבנתי את קסם הקומפאקט, וואו איזה כיף להוריד את ההילוכים בקיר ופשוט לסובב, אני ממש מצליח לעלות מקדימה. ממשיכים אליפסה גם בירידה, עוד ועוד רוכבים נעקפים, שניים מרוכבי הג׳וניורס שאיתנו תוקפים מסיבה לא ברורה בעלייה ואני אחריהם בסל״ד של בערך 120, והם מתפרקים, טוב קדימה נמשיך לטפס את הדבר הזה, אוי איזה כיף שהגעתי ראשון לקצה, אפשר קצת לשתות מים ולאכול משהו, שוב אליפסה, שוב עוקפים רוכבים. ככה בערך המשכנו עוד כמה סיבובים בעבודה קבוצתית מצויינת על מהירויות מאד גבוהות כאשר ככל שחולף הזמן אנחנו עוקפים עוד ועוד חבר׳ה. ואז הגיעה העלייה בסוף הסיבוב ה-11.
 |
| מטפסים את הקיר. הצילום של סיגמא אופניים |
רואה את עידו יושב על עוד איזה רוכב, ״קדימה עידו״, אני מספיק לצעוק לו, אחד החבר׳ה שאיתנו בקבוצה מתיישב על השניים, אני תוהה אם לנסות להתיישב גם כן, ומחליט שמהיכרותי עם הקצב של עידו זה רק יפרק את הבחור, עוברות כמה שניות שאני צופה בו יושב עליהם, ו..., הבחור מפורק. הקצב שלו יורד ונני ואני עוקפים אותו.
זה אומר שזה הסיבוב האחרון אם נתפסנו שואלים החבר׳ה? כנראה שכן. הנה שחר ועוד רוכבי עילית שועטים לידינו, הנה הקיר, זה רק נני ואני, טוב אני אתיישב עליו בינתיים, לא ממש ברור לי אם סיימנו או לא אבל על כל מקרה נעשה ספרינט לקו הסיום, לא ברור לי מי הגיע ראשון לקו, נני מאט, נראה שנגמר המירוץ. טוב אין לי מושג מה קרה פה בעצם ואיזה מקום אני אבל נראה לי שהיה בסדר בסך הכל.
No comments:
Post a Comment