שוב סובלים

כשהתחלתי לרכוב בהולנד אמרתי לעצמי שכל המטרה שלי היא ליהנות מהרכיבות, לראות נוף, ולא להיכנס למצב תחרותי. ידעתי על מה אני מדבר: הרבה יותר כיף לרכב בקצב נוח ולהסתכל על הפרות הרועות באחו מאשר לסבול באימונים מהירים ומפרכים. אז גיליתי את אימוני האנאירובי (תודה נמרוד) ופתאום קלטתי שדווקא האימונים המהירים והמפרכים הם סבבה לגמרי, כל עוד הם נשארים מתחת לסף. כלומר, סובלים בהם, אבל לפחות לא מרגישים רצון להקיא חצי מהזמן. באימוני אנאירובי לעומת זאת... 

אחרי חודש של הנאה באימוני אירובי ארוכים בקצבים נוחים (יחסית), לאחר טור ערד, חזרנו היום לאימוני אנאירובי.

זה מצער...

שוב אנחנו מטפסים שיפועים קיצוניים בעזרת הילוכים קשים הרבה יותר מידי, תוקפים אחד את השני שוב ושוב  בקריטריום בנתניה ובאופן כללי משתדלים להגיע לדפקים הנושקים ל-100% כמה שיותר. בסוף תקופת האנאירובי הקודמת דווקא הרגשתי די בנוח (יחסית! הכל יחסי בחיים!) עם כל העניין הזה, אבל באימון של היום הרגשתי את המחסור באימונים האלה לאורך התקופה האחרונה. בקצרה, זו הייתה התפרקות מוחלטת. מצד שני, לפחות אני יודע שבפעם הקודמת לאחר כמה אימונים/תחרויות זה השתפר בצורה משמעותית, נקווה שזה יקרה גם הפעם.

הרבה יותר מידי שיפוע

מעבר לכך, אנחנו חוזרים עכשיו לתקופת מירוצים. "חץ הצפון" היה מאד מאכזב מבחינתי: שילוב של חוסר יכולת לטפס כמו שצריך ביחד עם המון התפרקויות לכל אורך המירוץ. אני מקווה שעם השיפור בכושר האנאירובי גם היכולת שלי להתמודד עם המירוצים תשתפר. עם זאת, אני כל הזמן משתדל לזכור שהמטרה של המירוצים היא קודם כל לשפר את הכושר ואת זה הם מצליחים לעשות בגדול. 

במירוץ חץ הצפון

נקודה נוספת שאני מעוניין לשים עליה דגש בתקופה הקרובה היא חיזוק הרגליים, אני חושב שהגיע הזמן שאני אצליח ללחוץ על הפדלים כמו שצריך בשיפועים/הילוכים כבדים. כרגע ברגע שהשיפוע עובר את  ה-10% אני פשוט מאבד את היכולת להתקדם, גם עם הקומפקט ועל ההילוך הכי קל (ואולי השיטה היא פשוט לעבור לקסטה של 28 +  קומפקט?!). אני מקווה שקצת יותר דגש על אימוני הכוח של רגל, רגל עם הילוכים כבדים בעליה בשילוב עם סשנים של פידול על קאדנס יותר נמוך עם הילוכים כבדים יעשה את העבודה. נחיה ונראה.