כאן הזינוק?! זה נראה סתם מקום... והם אמרו שהם עומדים פה כי יש צל פשוט... כן, כאן הזינוק, פה הוא גם היה שנה שעברה. סבבה, אני אתמקם לי כאן מאחורי השער. Iedereen achter de poort, כולם מאחורי השער, צעק הבלגי ופה הבנתי שאכן כאן הזינוק, אני בשורה שלישית מתוך עשרות וזה מעולה.
יוצאים לדרך, הגארמין לא יורד מה-50 קמ״ש ואני מזליג מבטים קבועים אל עבר מדידת הזמן שבו. שרדתי כבר 08:30 דקות, רבע שעה, עוד מעט אני ב-20 דקות ולאט לאט הזמן מתמשך, מגיעים כבר ל-40 דקות ולשעה ואני עדיין במירוץ. הפלוטון במקביל ממשיך לעבוד ואנחנו מסיימים את ה-50 ק״מ הראשונים בפחות משעה ועשר דקות... מהר.
על שתי סוגיות מרכזיות שמתי את תשומת ליבי במירוץ: האחת, היציאה מהסיבובים שבה הקפדתי לבצע את ההוראות מהתדריך המקדים שלא להוריד הילוכים לקראת ההאצה ובעיקר להכין את עצמי מנטאלית לספרינט אחרי כל סיבוב על מנת שלא לאבד את הדבוקה. השנייה, להשתדל ככל האפשר להתקדם במעלה הפלוטון בכל הזדמנות. בהרבה מהמקרים ההזדמנויות היו בספרינטים שאחרי הסיבובים, בהם נפתח בצד שמאל נתיב ריק ולי נותרה מהירות גבוהה ביחס לפלוטון שהאיץ והוריד את המהירות חזרה לקצב שיוט.
מבחינת מזג האוויר במירוץ אפשר היה להשוות אותו לזה שבארץ בקיץ. 30 ומשהו מעלות, שמש קופחת ובכלל חם. אחרי כמה עשרות קילומטרים לתוך הרכיבה כשכבר הצלתי למצוא נקודות רגיעה במסגרתן אפשר היה להזרים נוזלים לגוף, הבנתי ששני הבקבוקים איתם זינקתי לא ממש יספיקו... בקבוק המים כבר הסתיים לו וגם בקבוק האיזוטון הולך ומתרוקן, עד שבאיזור הקילומטר ה-50-60 נותרתי לחלוטין ללא מים. לאחר זמן מה כבר נאלצתי להילחם במחשבות שהתעסקו יותר בצמא ופחות בצורך לשפר מיקומים בדבוקה. אחרי זמן רב יותר תפסתי את עצמי מפנטז על לפגוש ברז מים ומנסה לאתר את נימרוד עם הבקבוקים בצידי הדרך כשאני יודע בוודאות שהוא לא שם. ״זוהר, איך אנחנו אמורים לקבל מים?״ ״עוד מעט ניכנס להקפות הקטנות ונימרוד יהיה שם״. ידעתי שאנחנו אמורים להיכנס להקפות הקטנות בקילומטר ה-80 אז בסדר עוד קצת ויהיה מים, להמשיך לרכב, חשבתי לעצמי. הנה מגיע הקילומטר ה-90 וה-95 ועדיין אנחנו לא נכנסים להקפות הקצרות... אני רוצה לשתות!!! במקביל מנסה לקחת/לגנוב מים מהמחלקים בצדדים בתקווה שמי מהם יאות לעזור לרוכב צמא אך ללא שום הצלחה. עוד מעט ההקפות, זה לא יכול להיות רחוק. בקילומטר ה-100 פתאם השתנתה ההקפה ואנחנו סוף סוף נכנסים להקפה הקצרה. עכשיו רק צריך למצוא את נמרוד ויהיה לי מים, רק עוד קצת. חושב שאני מאתר את נימרוד מבין מחלקי המים אך לא בטוח שזה באמת הוא, עד שהוא מצביע לכיווני. אני מיד מעיף את הבקבוק הנוכחי מהמתקן ותופס תוך כדי רכיבה מידי נמרוד את הבקבוק תוך חשש שלא יעוף בעקבות המהירות (והעובדה שאף פעם לא הייתי מוצלח בלתפוס כדורים בכדורסל). מצליח לתפוס! מעביר קריאת ישששש בראש, ומיד מוריד חצי בקבוק אל תוך הגוף. איזה תחושה נפלאה! דקותיים אחר כך הבקבוק כבר ריק לגמרי, לא נורא בסיבוב הבא ניקח שוב, ואכן אותו תרחיש מתרחש גם בשלושת הסיבובים הבאים עד שלבסוף אני סוף סוף מרגיש פחות צמא.
לאורך כל הזמן הנ״ל אני רואה את הקילומטרים ממשיכים לרוץ ולאט לאט עולה בי המחשבה שיכול להיות שאני אצליח לסיים את הקרמיס! לא יאומן... עוד סיבוב ועוד סיבוב מגיע ואני מקדיש את המחשבות ללהאיץ בסיבובים ולהשתדל לשמור על מיקום בדבוקה. השתדלתי כל כך שלעיתים אפילו מצאתי את עצמי בראש הקבוצה בה רכבתי. עם זאת, נמנעתי באופן מוחלט מלהיכנס לעבודה משמעותית, דבר שכמובן הוביל לגערות כלפי בפלמית.
הגוף כבר כואב, כולל חלקים שאף פעם לא כאבו ברכיבות לפני כן, וכל מה שאני רוצה זה לסיים את המירוץ. Nog vier ronde, עוד ארבעה סיבובים, צועק הכרוז הפלמי ואני כבר מתחיל לעשות חישובים של מהירות מול מרחק עד הסיום. שני סיבובים לסיום אנחנו עוברים ליד נמרוד והוא אומר ״אתם מסיימים״, אני הבנתי שכוונתו לכך שנצליח לסיים את הקרמיס אבל כשהתחילו אנשים להאיץ אל עבר קו הסיום הבנתי שזה כנראה נגמר פשוט, זהו ספרינט הסיום לקבוצה שאני נמצא בה. עובר את קו הסיום, רואה שכולם מורידים קצב ומאושר שזה נגמר. סיימתי קרמיס בבלגיה!
