במהלך שיחה על איזה בירה (או שתיים...) ודיבורים על החזרה ארצה ועל כך שאני לא יודע מה אני אעשה עם האופניים, זרק לי אסף שיש לו אח שגם כן רוכב בצורה די רצינית ואולי שווה לי לשאול אותו איך זה מסתדר מבחינתו. אני ,שכל מה שרציתי זה לא להפסיק לעסוק בספורט שאני אוהב, הרמתי את שפופרת הפייסבוק ושלחתי הודעה לרון שמתעניינת בתחום הרכיבה בארץ. כשאני קורא היום את הודעת התגובה שלו אני נוכח לכמה לא הבנתי אותה אז:
״אני רוכב עם רוכבי ת״א - TACC שזו קבוצה תחרותית שהמטרות שלה תחרותיות״
כמעט שנה אחרי, המשפט הזה נראה כל כך חשוב במסגרת ההודעה הכוללת, משום שהוא פשוט מגדיר את מטרת הקבוצה והמכוונות שלה, מירוצים ותחרויות: העונה נבנית לטובת כך, האווירה, הדיבורים, הרוכבים כולם מכווננים למירוצים. לא התחלתי בקבוצה מתוך מטרה להתחרות, רק בשביל להמשיך ליהנות מלרכוב על אופניים ובאמת בכמה חודשים הראשונים התחבטתי בנושא, עד שלבסוף החלטתי לנסות ללכת למירוץ פתיחת העונה באורים: מירוץ שטוח שעל פי נמרוד היווה מקום טוב להתחיל בו. המירוץ, כנראה כמו רוב המירוצים הראשונים הלך זוועה: רוחות צד חזקות יחד עם קצבים מתגברים הובילו להתפרקות מוחלטת שלי, של רב הפלוטון, אבל בעיקר שלי. המום מהקצב ומהעוצמה של הרוכבים במירוץ חזרתי הביתה והבנתי שבשביל לשרוד כאן כבר לא יספיקו שלושה אימונים בשבוע וכך העליתי את קצב האימונים, קניתי טריינר, טיפסתי הלוך חזור את אלפי מנשה ובכלל העליתי הילוך בתחום. עם האימונים באו גם השיפורים בתוצאות, בהתחלה בסיום בתוך הפלוטון ולאחר מכן להגעה בטופ 10 בכמה מירוצים.
אחרי בילוי בקבוצת רכיבה של סטודנטים בהולנד שבה לא היה מאמן או אפילו צורך בבדיקה ארגומטרית (ולמרות זאת הרמה מאד מאד גבוהה), נדהמתי מהרמה המקצועית בארץ בכלל וב-TACC בפרט: תזונה, ציוד, מחנות אימונים, טורים, פסיכולוגיה ועוד ועוד. כל הדברים האלה מהווים חלק אינטגראלי מהחיים בקבוצה. אמנם לא מקצוענים אבל הרבה מהחבר׳ה חיים את החיים הכי קרובים לזה ותעיד על כך כמות הרוכבים בדבוקה שלנו שהפכו להיות טבעונים לטובת הספורט. בכלל, האנשים בקבוצה הם אחת מנקודות החוזקה שלה: איכות אנושית מדהימה המשולבת באהבה גדולה לספורט ובכלל אנשים בעלי תחומי עניין מגוונים: שיחות על כלכלה, פוליטיקה, אפיית לחמים, יחסי הון שלטון ברוסיה, פסיכולוגיה ועוד הם רק חלק קטן מהנושאים שיצא לי לשוחח עליהם בעודי מסובב את רגליי במאה ומשהו סיבובים לדקה. לא רק על האופניים הגיעה ההזדמנות להכיר את האנשים אלא בעיקר במחנות האימונים ובטורים השונים (מירוצים של כמה ימים רצופים). אירועים אלו היו מבחינתי המהנים ביותר במהלך השנה בזכות המכוונות הרציפה לאופניים לכמה ימים וכן בזכות הזמן המשותף עם החברים לקבוצה.
עוד כמה ימים אסע לבלגיה עם הקבוצה לשלושה שבועות של מירוצים ואימונים. עבורי זה מרגיש כמעין סגירת מעגל אחרי ששלוש שנים גרתי באיזור ולא השתתפתי אפילו במירוץ אחד, כמעט שנה אחרי אני חוזר קודם כל בשביל להתחרות. אני בטוח שתהיה חוויה מיוחדת ומהנה אבל זאת סוגייה שבטח עוד אכתוב עליה בפוסט אחר.
דרור
No comments:
Post a Comment