Sunday, April 28, 2013

קריטריום כרמיאל 2013


נתחיל מהסוף, היה לי כיף במרוץ וחזרתי הביתה בחתיכה אחת. זאת כבר הצלחה מבחינתי.

ועכשיו נחזור להתחלה.

קריטריום כרמיאל היה מאד שונה ממה שציפיתי ממנו להיות. באתי אליו בציפייה לקריטריום דומה לזה שהיה בערד. עלייה לא משמעותית מידי, ושני סיבובים מאד חדים. בפועל, המסלול היה מאד טכני וכלל הרבה מאד עליות. במסגרת המסלול היו 4 כיכרות, כאשר שתיים מתוכן ובעיקר אחת דרשו יכולות טכניות די משמעותיות, בין השאר בזכות הסולר (כזה של מכוניות) שהונח על הכביש. על מנת להדגים כמה יכולות טכניות דרשה אותה כיכר, אספר שבצידה הוכנו מראש מזרונים שיספגו את המכה של הרוכבים המתרסקים בסיבוב. כן, כמו ששמים על העמוד בכדורסל, פשוט עבור אופניים. זה מסביר מדוע פתחתי את הפוסט בסופו: "חזרתי הביתה בחתיכה אחת". עבורי הסוגיה הבטיחותית הייתה מאד חשובה בסיבוב הזה והרכיבה כולה הושפעה מזה.

המזרון מחכה לקלוט את המתרסקים לתוכו
כמסקנות מ"חץ הצפון" בו הרגשתי שחסרה לי אנרגיה במהלך המירוץ, אכלתי הפעם כמות די משמעותית של תמרי מג'הול לכל אורך ההכנה לתחרות, ואכן לא הרגשתי הפעם את נפילת האנרגיה שהגיעה במירוץ הקודם. כמו כן, הצלחתי לעשות חימום הרבה יותר טוב מאשר בפעם הקודמת במהלכו רכבתי כ-16 ק"מ. אז ההכנה למרוץ הייתה טובה ואז הגיע הזינוק. ושם זה די נגמר. זינקתי לנתיב השמאלי, לקח לי זמן לעבור לנתיב הימני, ועד שהתחלתי בעצם את הרכיבה כל הפלוטון כבר רץ קדימה ולא הצלחתי לסגור את הפער בירידה (כיכרות מסוכנים ומכוונות לבטיחות זוכרים?). מפה עיקר הרכיבה התמקדה בלנסות לתפוס כמה שיותר מרוכבי הפלוטון בתקווה לשיפור מיקום.

הקבוצה איתה רכבתי בתחילת הרכיב לאורכה עברתי מקבוצה לקבוצה 
יצאתי די מרוצה מהבחינה הזאת, אחרי 2-3 סיבובים התחילו להתפרק הרוכבים הראשונים שהיו איתי ובכל סיבוב תפסתי עוד כמה רוכבים, כאשר ברוב המקרים נשארתי איתם סיבוב או שניים ואז הם התפרקו ועברתי לרכוב עם קבוצת הרוכבים הבאה. בשלב מסוים, באיזור הסיבוב ה-7-8 הצטרפתי לבחור נוסף מקבוצת סיגמה שהיה רוכב די חזק ואיתו המשיכה הרכיבה עד הסיבוב ה-12 שבו החלטתי ללחוץ בתחילת העלייה על מנת שלא נגיע לספרינט סיום יחדיו (וכמובן סתם כי רציתי לראות אם הוא יחזיק). קצת לחיצה והנה הוא נעלם מאחור בעוד אני רואה את עצמי כבר סוגר פער על רוכבים שהיו כמה מאות מטרים לפני בתחילת העלייה עד כדי תפיסתם. בפנייה בכיכר האחרונה ימינה לקו הסיום החלטתי שאני סוגר פער על עוד רוכב עילית שהיה די רחוק בתחילת העלייה וגם עליו הצלחתי לסגור, דבר שגם נתן לי תחושה טובה. בגלל טעות טכנית עשיתי אמנם סיבוב נוסף שהיה מיותר אבל מה אכפת לי לקבל עוד כמה קילומטרים בחינם?

נגמר.
בסך הכל, אני מרוצה מהמירוץ. קודם כל, בגלל שהרגשתי טוב והצלחתי לסגור על לא מעט חבר'ה למרות שהייתי מנותק מהפלוטון לאורך כל הרכיבה. מעבר לכך, אני מרגיש שההכנה לרכיבה הייתה הרבה יותר טוב מאשר לחץ הצפון וכאן זכיתי ללמוד עוד משהו על הגוף שלי. דבר אחרון הוא האווירה המצוינת שהייתה באירוע: מוזיקה, חבר'ה של BMX, קהל שמעודד, ובכלל ארגון מאד מוצלח ותודה לעיריית כרמיאל על כך.



מאד נהניתי, רק שיתקנו את הכביש לשנה הבאה ויהיה בכלל מעולה.



Wednesday, April 24, 2013

טריינר זה אחלה?!


להלן תמלול של שיחה שניהלתי עם אוליבר לאחר סיום הטיפוס לגרוס גלוקנר, בגובה 2400 ומשהו מטרים:
אוליבר: "אז כמה זמן לקח לך כל הטיפוס?"
אני: "משהו כמו 2:20"
אוליבר: "וואו עכשיו אני מבין כמה הבחור ההוא היה בכושר, הוא עשה את זה במשהו כמו 1:50"
אני: "וואו, מדהים, בטח היו לו הרבה עליות להתאמן עליהן שם בשוויץ"
אוליבר: "היו לו, אבל אני לא חושב שהוא השתמש בזה, לדעתי רוב האימונים שלו היו על טריינר כנגד וואטים"

אמנם ביליתי המון על הטריינר במשך כמה חודשים לפני כן, אבל לא ידעתי שום דבר על וואטים בשלב הזה. מעבר לכך,  נשמע לי מאד משונה לבלות על טריינר כשאתה גר בציריך ויכול לטפס את כל ההרים בסביבה כהכנה לגרוס גלוקנר. מצד שני, המירוץ מתקיים בתחילת יוני, וסביר להניח שללא אימוני טריינר לאורך כל החורף, הבחור פשוט היה יושב לעדן החלון ובוהה בשלג בחוץ. בכל מקרה, האופציה של הטריינר נשמעה קצת יותר מעניינת לאור זה.


אז קניתי לי טריינר באחד השבועות הגשומים של החורף האחרון ובינתיים אנחנו חברים טובים. לפעמים אני אפילו מעדיף לעלות עליו מאשר לצאת לאימון בחוץ. מבחינתי יש כמה יתרונות משמעותיים בטריינר על גבי השמים הפתוחים. קודם כל, הטריינר הרבה יותר בטוח! למעט פעם אחת שלא חיזקתי כמו שצריך את הגלגל לטריינר, מעולם לא נפלתי ממנו או חששתי שמכונית תחליט לבדוק מי יותר חזק מבין שנינו. מעבר לכך, זמן האימון ברוטו על הטריינר הרבה יותר קרוב לנטו. בניגוד לרכיבה "רגילה" שדורשת (לפחות אצלי) להיכנס לאוטו, לנסוע לנקודה מסויימת ורק אז לצאת לאימון, בטריינר רבע שעה אחרי ההשכמה אני כבר מתחיל לפדל ורבע שעה אחרי סיום האימון אני כבר מקולח ולבוש לצאת לעבודה. יתרון נוסף שאני רואה לטריינר הוא בעובדה שהאימון יותר מאומץ: אין רמזורים, אין עצירות, אין הפסקות פידול, מרגע שעולים עליו ועד סיום האימון זה אימון נקי.

אחד המינוסים והנקודות המרכזיות שמונעות מאנשים מלהתאמן על טריינר היא השעמום. באופן כללי אני מסכים שזו אכן הנקודה הבעייתית ביותר בו אבל עבורי הפתרון לזה משולב:
1. לזכור את היתרונות שבטריינר כשעולים להתאמן עליו - אימון נטו, זמן ברוטו קצר וכו'.... לצאת לאימון מתוך ההוויה הזאת.
2. גירויים חיצוניים - אני מבלה על המכשיר כשלמולי יושב אייפד המנגן סרטוני רכיבה קצביים במיוחד של The Sufferfest. המוזיקה האלקטרונית המצוינת בשילוב עם העובדה שלאורך כל הרכיבה מדריכים אותך מה לעשות הופכת את האימונים להרבה יותר קשים ומעניינים. הנה סרטון שמסביר על העניין הזה, בעיני ממש מומלץ:



סרטוני Sufferfest הם אמנם מצויינים אבל הם לא בהכרח מתאימים לאימונים קלים/נפח (למרות שגם כאלה אני עושה איתם). במקרים כאלה השילוב של אימון ביחד עם צפייה בסרט/תוכנית טלוויזיה חוסכת זמן כפול: גם של בזבוז הזמן מול הטלוויזיה וגם של האימון. 

באופן כללי אני חושב שאימוני הטריינר יותר מתאימים לאימוני איכות מאשר לנפחים בעיקר בגלל השילוב של סרטוני הווידאו ביחד עם הוואטים שמראים בכל נקודה כמה מאמץ אתה עושה. מעבר לכך, לשבת ארבע שעות על טריינר זה קצת מוגזם, אפילו בשבילי :)

תהנו.


Tuesday, April 16, 2013

קצת מסקנות חיוביות מראש ציפור

האמת שהתכוונתי לתת לעצמי קצת דרור ביום העצמאות, לצאת מהבית ברכיבה, לעשות סיבוב מרובע ולחזור הביתה, אבל אז שמעתי את החדשות על הרוכב שנהרג אתמול והחלטתי שלא מתחשק לי לעלות על הכביש היום. מצד שני, גם לעשות אימון נפח של כמה שעות על הטריינר לא התחשק לי ביום שבו יש לי את הזמן לרכוב בחוץ ולכן אחרי הרבה זמן שלא ביליתי על האופניים בפארק הירקון יצאתי לרכיבה שם.

זו הפעם הראשונה שלי בראש ציפור בבוקר והיה בהחלט כיף לראות את כל הרוכבים שם. בין השאר פגשתי את רוני מהקבוצה ורכבנו ביחד במשך כ-40 ק״מ. מעבר לכך, הוא קצת עזר לי עם העמידה על האופניים אבל זה נושא לפוסט אחר. בכל מקרה, זאת הייתה הזדמנות טובה לראות את השיפור בכושר לאורך החודשים האחרונים בתנאים שטוחים עם יחסית הרבה רוח. תנאים דומים לאלה שהיו לי בהולנד. עשיתי היום אימון קל, ממש נפח קלאסי, עד כדי כך קל שלפרקים הרגשתי שאני לא מתאמץ מספיק (מכירים את ההרגשה הזו באימונים קלים?).

לאור קלות האימון נהניתי מאד לראות שבסיכומו רכבתי בקצב שבעבר דרש מאמץ די גדול. הנה טבלה של כמה ק״מ והקצב הממוצע לק״מ עבורם. פעם הייתי מאושר כשראיתי את המספרים מתחת ל-2 דקות (שזה 30 קמ״ש), היום זה כבר ממש סטנדרט. אחלה!



Tuesday, April 9, 2013

שוב סובלים

כשהתחלתי לרכוב בהולנד אמרתי לעצמי שכל המטרה שלי היא ליהנות מהרכיבות, לראות נוף, ולא להיכנס למצב תחרותי. ידעתי על מה אני מדבר: הרבה יותר כיף לרכב בקצב נוח ולהסתכל על הפרות הרועות באחו מאשר לסבול באימונים מהירים ומפרכים. אז גיליתי את אימוני האנאירובי (תודה נמרוד) ופתאום קלטתי שדווקא האימונים המהירים והמפרכים הם סבבה לגמרי, כל עוד הם נשארים מתחת לסף. כלומר, סובלים בהם, אבל לפחות לא מרגישים רצון להקיא חצי מהזמן. באימוני אנאירובי לעומת זאת... 

אחרי חודש של הנאה באימוני אירובי ארוכים בקצבים נוחים (יחסית), לאחר טור ערד, חזרנו היום לאימוני אנאירובי.

זה מצער...

שוב אנחנו מטפסים שיפועים קיצוניים בעזרת הילוכים קשים הרבה יותר מידי, תוקפים אחד את השני שוב ושוב  בקריטריום בנתניה ובאופן כללי משתדלים להגיע לדפקים הנושקים ל-100% כמה שיותר. בסוף תקופת האנאירובי הקודמת דווקא הרגשתי די בנוח (יחסית! הכל יחסי בחיים!) עם כל העניין הזה, אבל באימון של היום הרגשתי את המחסור באימונים האלה לאורך התקופה האחרונה. בקצרה, זו הייתה התפרקות מוחלטת. מצד שני, לפחות אני יודע שבפעם הקודמת לאחר כמה אימונים/תחרויות זה השתפר בצורה משמעותית, נקווה שזה יקרה גם הפעם.

הרבה יותר מידי שיפוע

מעבר לכך, אנחנו חוזרים עכשיו לתקופת מירוצים. "חץ הצפון" היה מאד מאכזב מבחינתי: שילוב של חוסר יכולת לטפס כמו שצריך ביחד עם המון התפרקויות לכל אורך המירוץ. אני מקווה שעם השיפור בכושר האנאירובי גם היכולת שלי להתמודד עם המירוצים תשתפר. עם זאת, אני כל הזמן משתדל לזכור שהמטרה של המירוצים היא קודם כל לשפר את הכושר ואת זה הם מצליחים לעשות בגדול. 

במירוץ חץ הצפון

נקודה נוספת שאני מעוניין לשים עליה דגש בתקופה הקרובה היא חיזוק הרגליים, אני חושב שהגיע הזמן שאני אצליח ללחוץ על הפדלים כמו שצריך בשיפועים/הילוכים כבדים. כרגע ברגע שהשיפוע עובר את  ה-10% אני פשוט מאבד את היכולת להתקדם, גם עם הקומפקט ועל ההילוך הכי קל (ואולי השיטה היא פשוט לעבור לקסטה של 28 +  קומפקט?!). אני מקווה שקצת יותר דגש על אימוני הכוח של רגל, רגל עם הילוכים כבדים בעליה בשילוב עם סשנים של פידול על קאדנס יותר נמוך עם הילוכים כבדים יעשה את העבודה. נחיה ונראה. 




Monday, February 25, 2013

מירוץ בית שאן 2013


״מחכים לראש העיר שיבוא להזניק״, ״חצי דקה לזינוק״, שריקה, דוחפים את האופניים עם רגל שמאל כשקליט אחד כבר בפנים, נו כבר שיכנס הקליט המחורבן אנשים מתחילים לברוח, אוווף העילית האלה פותחים חזק, יאללה ללחוץ בירידה ולהגיע לקדמת הפלוטון. או - קיייייי... אני לא אמור להיות כל כך שמאלה בסיום הסיבוב, לזכור לעבוד על זה ולצאת לספרינט לסגור את מובילי הפלוטון,  ״המממם הרבה יותר קל לעשות ספרינטים אחרי האימוני יום שלישי האלה״. הנה יוסי פוקר, רוני אמר שהוא מבין מה הוא עושה, אני אשב עליו קצת. למה יש פה קונוסים?! נו מה כבר יכול להיות ניסע לשמאלם, יופי הגעתי לקדמת הפלוטון. קצת לנוח.

אלוהים הם נוסעים מהר בעליה, ״זה יגמר, זה חייב להיגמר״, שיט עוקפים אותי מימין ומשמאל, ״לא להתפרק! עוד קצת״, ״פאק בורח לי הפלוטון״. טוב ננסה לסגור, ללחוץ בירידה, הו לא שוב הצד שמאל של הכביש בסיבוב, אני ממש חייב ללמוד להסתובב עם האופניים האלה, ״אני לא מאמין שהתפרקתי בשלב כל כך מוקדם״, טוב נצטרף לחבר׳ה האלה בכחול ונתחיל לצמצם יחד על הפלוטון. הנה כבר רואים את הפלוטון, עוברים סיבוב נוסף ושוב רואים אותם בעלייה, כך גם בסיבוב הבא וזה שאחריו אבל הפער גדול מכדי לצאת לספרינט עד אליהם. אה, הנה נני, אם הוא פה אז המצב אולי לא גרוע כל כך... מעניין איפה שאר החבר׳ה מהקבוצה?! מה הוא עושה פה?? טוב, נעקוף אותו.... 

אחד החבר׳ה מקבוצת הרדיפה מתרגז שאני לא עובד מספיק, נו ברור שלא, אני רואה שחור בעיניים, ״אתה רוצה, תוביל״ אני עונה לו והוא מתעצבן ומזכיר שאני שליש מהגיל שלו. אני מיד מכפיל ומגיע למסקנה שלא סביר שהוא בן 71. סיבוב הבא אני משתדל לעשות קצת יותר עבודה במישור, הקצב בעלייה קצת יורד ופתאום אני זה שמוביל את רובה. במישור הבא אחד החבר׳ה התחיל לארגן את הקבוצה שלנו לאליפסה ולהפתעתי אף מצליח, ״וואו! אנחנו עובדים באליפסה ואין פה אפילו רוכב אחד נוסף מהקבוצה״. עוקפים רוכב ועוד רוכב, רובם מפורקים לגמרי ולא מצליחים להצטרף אל הקבוצה שלנו, ממממם מעניין אם הם רוכבי עילית או מאסטרס פרו אני תוהה לעצמי, בעלייה הבאה הבנתי את קסם הקומפאקט, וואו איזה כיף להוריד את ההילוכים בקיר ופשוט לסובב, אני ממש מצליח לעלות מקדימה. ממשיכים אליפסה גם בירידה, עוד ועוד רוכבים נעקפים, שניים מרוכבי הג׳וניורס שאיתנו תוקפים מסיבה לא ברורה בעלייה ואני אחריהם בסל״ד של בערך 120, והם מתפרקים, טוב קדימה נמשיך לטפס את הדבר הזה, אוי איזה כיף שהגעתי ראשון לקצה, אפשר קצת לשתות מים ולאכול משהו, שוב אליפסה, שוב עוקפים רוכבים. ככה בערך המשכנו עוד כמה סיבובים בעבודה קבוצתית מצויינת על מהירויות מאד גבוהות כאשר ככל שחולף הזמן אנחנו עוקפים עוד ועוד חבר׳ה. ואז הגיעה העלייה בסוף הסיבוב ה-11. 

מטפסים את הקיר. הצילום של סיגמא אופניים

רואה את עידו יושב על עוד איזה רוכב, ״קדימה עידו״, אני מספיק לצעוק לו, אחד החבר׳ה שאיתנו בקבוצה מתיישב על השניים, אני תוהה אם לנסות להתיישב גם כן, ומחליט שמהיכרותי עם הקצב של עידו זה רק יפרק את הבחור, עוברות כמה שניות שאני צופה בו יושב עליהם, ו..., הבחור מפורק. הקצב שלו יורד ונני ואני עוקפים אותו. 

זה אומר שזה הסיבוב האחרון אם נתפסנו שואלים החבר׳ה? כנראה שכן. הנה שחר ועוד רוכבי עילית שועטים לידינו, הנה הקיר, זה רק נני ואני, טוב אני אתיישב עליו בינתיים, לא ממש ברור לי אם סיימנו או לא אבל על כל מקרה נעשה ספרינט לקו הסיום, לא ברור לי מי הגיע ראשון לקו, נני מאט, נראה שנגמר המירוץ. טוב אין לי מושג מה קרה פה בעצם ואיזה מקום אני אבל נראה לי שהיה בסדר בסך הכל.

Sunday, February 24, 2013

איך הגעתי לאופניים


״זה 30 ק״מ מפה, איך אני אגיע לשם באופניים ?!״ היה המשפט שאמרתי לאימי במהלך ביקורה הראשון בהולנד כשיעצה לי לחזור לכפר אליו נסענו יום לפני כן ברכב. כמובן שבאותה תקופה החזקתי ״אופני עיר״ מצ׳וקמקות שכל מרחק מעבר ל-4 ק״מ היה גורם להן לשבוק חיים, ובכל זאת 30 ק״מ עדיין נראו לי מרחק גדול בשביל אופניים. עם זאת, כבר אז עלתה בי המחשבה הראשונה שאולי שווה לקנות אופני כביש רציניות, בכל זאת היו לי כמה שנים להעביר ״בארץ האופניים״ והתגעגתי לתחושת המהירות המגיעה עם אופני הכביש. כילד רכבתי בקבוצת "דוושנים אלפי מנשה" ומעולם לא הפסקתי להתגעגע לתחושת הרכיבה. 

ביולי חצי שנה לאחר מכן כבר החזקתי ברשותי אופני מירוץ. לאחר חיפושים רבים מצאתי חנות קטנה אך מקצועית ואת משכורתי הראשונה הוצאתי על הצעצוע החדש. אני עדיין זוכר את התחושה במהלך הרכיבה הראשונה: כאב גב! ״איך הצלחתי לרכב על הדבר הזה בנוחות פעם?!״ חשבתי לעצמי. הגב התחתון כאב לי, הצוואר, התחת, כל איבר כמעט סבל מהתנוחה הכפופה המשונה הזאת... ובכל זאת הרוח שמתחילה לנשוב לאחר כמה דיוושים חזקים מיד משכה אותי לחזור לרכב שוב. כך החל הרומן שלי עם האופניים בהולנד. בהתחלה רכיבות קצרות של 20-30 ק״מ נראו לי כמו הישג, אבל לאט לאט גדלו הטווחים: 20 ק״מ לכל צד, לאחר מכן 25 ובשלב מסויים אפילו התפרעתי עם 30 ק״מ לכיוון. רכיבות של 40-60 ק״מ נראו לי כמו טווחים די משמעותיים באותה תקופה. ואז הגיע החורף ולא עליתי על האופניים במשך חצי שנה. 

ביום היפה הראשון של האביב: כשבתחילת הרכיבה היו 10 מעלות ובסופה 6 עליתי מחדש על האופניים ורב מה שאני זוכר מאותה רכיבה היא הקור והרעב. במכנסיים קצרות וללא חולצה תרמית סיימתי 60 ק״מ קפוא ובעיקר רעב, אבל לפחות חזרתי לרכב וזכיתי למקלחת רותחת בסיום הנסיעה. לאט לאט עליתי בכמות האימונים ואיתם עלו גם הטווחים: 80, 90 ואפילו 100 ק״מ נראו פתאום כמרחקים סבירים למדי. טירות מקסימות, כפרים קטנים וציוריים, יערות ונחלים הפכו לחלק מהנופים הקבועים בחיי בעוד מרבית חבריי נשארו מסונפים בתוך העיר. ביולי נסעתי לבקר חבר באוסטריה לשבוע של רכיבות באלפים והמשכתי להתפתח ולעלות במרחקים עד שהגעתי לשיא המרחק לעונה: 150 ק"מ מאוטרכט לאנטוורפן שבבלגיה. את סיום הרכיבה הזאת חגגתי (כמובן) עם בירה Leffe באחד מבתי הקפה בעיר, ובתחושת ניצחון אדירה. משם טסתי ארצה לחודש ונפסקו האימונים לאותה עונה. 

לקראת חזרת החורף הצטרפתי לקבוצת סטודנטים רוכבי אופניים. שם ראיתי בפעם הראשונה מה זה באמת לרכב, באינטרוול הראשון של האימון פשוט הושארתי מאחור, בעוד כולם שועטים אל עבר נקודת הסיום. איך אפשר לרכוב כל כך מהר תהיתי לעצמי, והחלטתי שכשיגיע האביב אוכל לרכב "על אמת" עם החבר'ה האלה. קניתי לי ספר על איך להתאמן נכון, לוויתי טריינר לתקופת החורף ואת החודשים הבאים ביליתי כאשר בכל יום לסירוגין עליתי לשעתיים של רכיבה מול הקיר בביתי. כאשר בחוץ הטמפרטורה צנחה הרבה מתחת לאפס אני פתחתי את כל החלונות האפשריים בחדר והזעתי גאלונים של זיעה במהירויות ממוצעות של 20 ומשהו קמ"ש. מידי פעם כאשר מזג האוויר איפשר יצאתי לרכיבות עם הקבוצה בשעה מוקדמת להפליא בשבתות בבוקר: 11:00! איך אפשר בכלל להתעורר בכזאת שעה ביום שבת?! אמנם הרכיבות האלה דרשו ללבוש גטקעס, שתי זוגות כפפות והמון שכבות חימום על הגוף אבל לפחות יכולתי קצת לרכב בחוץ מידי פעם. כשהגיע הדוא"ל על מחנה האימונים הקבוצתי בארדנים הייתי החמישי (כן ביררתי את זה) לענות שאני מצטרף ובסוף מרץ יצאנו למחנה שכולו טוב: רוכבים המון שעות בכל יום, מטפסים עליות ואוכלים המון פסטה. אמנם לא הצטרפתי לקבוצת הרוכבים החזקה ביותר אבל בקבוצה שהייתי בה הצלחתי להיות בין הראשונים להגיע לפסגות ההרים. אימוני החורף השתלמו, לפחות כל עוד השיפוע לא עלה מעבר ל-10%. להפתעתי גיליתי שבארדנים יש הרבה שיפועים שמעבר ל-10% כולל אחד של 22%, בו הדרך היחידה לטפס הייתה בסלאלום כלפי מעלה ושם ניצחוני בעלי ההילוכים הקלים יותר. כמובן שאז גם שמעתי בפעם הראשונה בחיי את המילה קומפאקט. 

היעד הבא היה להשתתף במירוץ אמסטרדם - פריז שנערך בזוגות וללא שום לוגיסטיקה מסודרת. המרחק בין שתי הערים: 500 ק"מ.על מנת לראות אם המרחק בכלל אפשרי מבחינתי החלטתי לצאת לרכיבה למאסטריכט, הנמצאת בקצה הדרומי ביותר של המדינה, 187 ק"מ של רכיבה. בחרתי לי יום שבת שמשי ויפה (כמה שזה נדיר!)  וכיסיתי את המרחק ב-7 שעות. עם עוד אימונים כאלה, הערכתי שאוכל להגיע לפריז. כך התחלתי להתאמן למרחקים ארוכים: פתאום בכל שבת שנייה כבר מצאתי את עצמי רוכב 150 - 200 ק"מ: לגרמניה, סביב ה-Ijsselmeer, ל-Middelburg, ואף לחרונינגן שבצפון צפון המדינה. הרבה הרבה שעות. בסופו של דבר לפריז לא הגעתי בעקבות מחלה של הפרטנר לרכיבה אבל לפחות קיבלתי לראשונה כמות משביעת רצון של ק"מים ברגליים. את המשך הקיץ המשכתי לבלות ברכיבות אחרי העבודה. היתרון הגדול ביותר בהולנד הוא שעות האור הארוכות במהלך הקיץ, אחרי העבודה הספקתי לצאת לרכיבות של מעל 100 ק"מ ללא צורך באורות, אימונים שנמשכו לעיתים עד אחרי השעה 22:00! ברכיבות אלה הרגשתי איך הקצבים מתחילים לעלות, לפתע רכיבה במהירות ממוצעת של מעל 30 קמ"ש שבעבר נראתה לי בלתי אפשרית הפכה להיות כמעט סטנדרטית, פחות ופחות אנשים חלפו על פני בקלילות בעודי מדווש ולעיתים קרובות הצטרפתי לקבוצות רוכבים קטנות לרכיבות בשיא הקצב סביב ה-Ringvaart, מסלול של 76 ק"מ שהפך להיות הקבוע שלי במהלך השבוע. בסיום הקיץ יצאתי שוב לבקר את אוליבר באוסטריה והפעם בכושר אמיתי. 

התחממנו ברכיבות הכוללות טיפוסים של מעל 2000 מ' לאורך כ-100 ק"מ בנופים מדהימים עם נחלים שוצפים, יערות מטורפים, אגמים צלולים וסיימנו את השבוע בטיפוס לגרוס גלוקנר האימתני. מעל 1700 מטר פערי גובה כולל ההר הזה כאשר על פסגת ההר, בגובה של 2,428 מטרים, החמצן מתחיל להיות דליל. עיקר ההנאה בטיפוס מבחינתי הייתה עקב השינוי בנוף ובמזג האוויר ככל שעולים בגובה. בתחילה רוכבים בתור יערות בלתי נגמרים כאשר גבוה גבוה מעליך קרחוני ענק הבוכים נהרות אל עבר העמק ולאט לאט מרגישים את הטמפרטורה יורדת ובעיקר את העצים הולכים ומתמעטים עד שנפסקים לחלוטין ונשארים עם סלעים קירחים בלבד. בקצה העלייה הקרחונים כבר אינם נישאים עוד מעליך אלא נמצאים בקינון ישיר מול עיניך. תענוג. 

כשסיימתי באוסטריה וכחודש לפני החזרה ארצה פניתי לקבוצת TACC בכוונה להצטרף אליהם כרוכב אבל על כך בהמשך...