אני בפגרה

זהו, זה רשמי! נגמרה עונת 2012/2013!

מהיום ועד שבוע-שבועיים אני לא אעשה שום אימון על האופניים ולפחות במהלך השבוע הראשון גם לא אעשה שום פעילות ספורטיבית אחרת! זה כנראה לא קרה כבר כמעט שנתיים והגיע הזמן לתת לגוף קצת לנוח. 

אני מבחינתי עובד על הכנות לתקופת פתיחת העונה ובזאת כבר עשיתי מינוי לחדר כושר במטרה לחזק את שרירי הליבה ושרירי הרגליים שלי וכן כדי לשפר גמישות. במקביל עוד יהיו הרבה קילומטרים ברגליים בחודשים הקרובים אבל עוד חזון למועד. 

שנה טובה!

דרור

העלייה לכלא עופר - אין כמו סטטיסטיקות

אחת לתקופה אנחנו מטפסים באימוני שישי משוהם לכלא עופר. עלייה ארוכה למדי של 12.8 ק"מ שבמהלכה מטפסים 466 מטרים. זאת אחת העליות שאני הכי אוהב בגלל השיפועים הנוחים שבה, באיזור ה-6%, וכן בגלל אורכה המשמעותי. במשך כחצי שעה אפשר פשוט לטפס ולטפס ולשכוח מהעולם. 

היום טיפסנו את העלייה ועל מנת להשוות את מהירות הטיפוס של היום לפעם הקודמת העליתי את שתי הפעילויות ל-Strava. היה כיף לראות שיש שיפור של 2:45 דק' בזמן הטיפוס בתקופה של חודש בלבד. הנה ההשוואה בין שתי הפעילויות

שימו לב לעלייה בדופק הממוצע לאורך הטיפוס וכן כמובן לירידה בזמן. מהוואטים אפשר להתעלם, זו הערכה לא מדוייקת של סטראווה. 

אחלה. 

שבת שלום. 

שלושה שבועות של רכיבה בבלגיה הסתיימו להם. במהלכם לא היה יום אחד שלא רכבתי בו לפחות פעם אחת וברבים מהם רכבתי פעמיים ואף שלוש. לא מעט שעות וקילומטרים הצטברו לי בתקופה הזאת ובסך הכל היה כיף אדיר, אין כמו לבלות כזו תקופה משמעותית, כשכל החיים שלך מתרכזים ברכיבה. למרות זאת, בפוסט זה אעסוק פחות בחלק האישי של התקופה ויותר במקצועי. 

הולכים לשתות בירה בסוף הנסיעה. מקום מדהים

מבחינה מקצועית יצאתי מאותגר למדי מהמסע הזה. במירוץ האחרון לקראת סיום ההקפה השנייה התדרדרתי, ללא מודעות לכך, לסוף הפלוטון, נכנסתי לסיבוב ויצאתי ממנו תוך התיישבות על הרוכב שלפני. מספר שניות אחר כך הבנתי שהוא מתפרק ולא יצליח להגיע אל הפלוטון. חיכיתי שיגיעו שאר הרוכבים מאחורינו על מנת לשבת עליהם ולסגור את הפער לדבוקה... הם לא הגיעו, ואני חיכיתי יותר מידי זמן, למרות ניסיונות נואשים כבר לא יכולתי לסגור את 50 המטרים שנפתחו ביני לבין הפלוטון. רוכב שהתפרק אחרי פנייה בסיבוב גרם לכך שנגמר המירוץ האחרון שלי לפעם זו בבלגיה. עוד הקפה בשיא הדופק ביצעתי על המסלול עד שהורדתי ממנו, ובמהלכו בעיקר עברה לי המחשבה בראש ״איזה צדק פואטי״. אני, שכמעט בכל המירוצים התפרקתי במיתר (טור בודד של רוכבים) אחרי סיבובים וגרמתי לרוכבים שאחרי להיאלץ לסגור את הרווח שנפתח, סיימתי את המירוץ בעקבות רוכב שהתפרק בדיוק כמוני במירוצים הקודמים. בניגוד להרבה קללות שסוננו כלפיי כשזה קרה לי, לא עשיתי כן לאותו רוכב, ידעתי איך מרגישה ההתפרקות: מבאסת. 

מבחינה מקצועית גיליתי נקודה משמעותית שבה אני לוקה כרוכב: לייצר המון וואטים (כוח/מהירות) לזמן קצר שבין שניות בודדות לכמה עשרות שניות. לא מעט פעמים קרה לי בפלנדריה שיצאתי אחרי סיבוב ואפילו כשהצלחתי לשבת על המפרשית המפדלת שלפני, פשוט לא הצלחתי להישאר בקצב שלה: למרות שלא הייתי מפורק ופידלתי בשיא הכוח, ראיתי את הגלגל שלפני הולך ומתרחק לו, ולמרות הלחיצה במלוא העוצמה על הפדלים לא הצלחתי לשמור על המהירות שלו. הנה נקודה אחת מרכזית לעבוד עליה לקראת העונה הבאה: מהירות לזמן קצר. 

מנסה להישאר עם הגלגל שלפני באחד המירוצים

חשוב לי להדגיש שלמרות חוסר היכולת לסיים את מרבית הקרמיסים שזינקתי אליהם, אני לא רואה בזה כישלון אלא הזדמנות. לולא הייתי טס לבלגיה לא הייתי רואה בצורה כל כך ברורה את הפער שלי במרכיב האנרגיה הזה וכעת מאד ברור לי איפה אתחזק לקראת שנה הבאה. ב-8 מירוצים שעשיתי בזמן כל כך קצר למדתי המון על עצמי ועל יכולותיי כרוכב. 

חשוב לזכור גם שקרמיס לא קל ,עם הרבה רוכבים טובים, כן הצלחתי לסיים אף שהייתי מיובש חלקית במהלכו. מירוץ בו היציאות מהסיבובים היו מרכיב פחות משמעותי (כמו הרבה מהמירוצים בארץ?) נתן לי את המקום להשתמש ביכולות אחרות שלי כרוכב ולהצליח לסיים בתחושה טובה את התחרות. הפאזל שמרכיב את יכולותיי כרוכב קצת יותר ברור עכשיו. 

המטרה שלי לעונה הבאה היא לעבור להתחרות בקטגוריית העילית, יהיה מהיר יותר וקשה יותר אבל גם מעניין, קבוצתי ומאתגר יותר. אני מתרגש מהאפשרות לרכוב בקטגוריה הזאת ומחכה לחזור מהפגרה (שתחל בעוד מספר שבועות) ולהתחיל באימונים על מנת להתחזק לרמה הנדרשת בליגת העל של האופניים. יהיה מעניין. 

דרור

סיימתי קרמיס בבלגיה!

כאן הזינוק?! זה נראה סתם מקום... והם אמרו שהם עומדים פה כי יש צל פשוט... כן, כאן הזינוק, פה הוא גם היה שנה שעברה. סבבה, אני אתמקם לי כאן מאחורי השער. Iedereen achter de poort, כולם מאחורי השער, צעק הבלגי ופה הבנתי שאכן כאן הזינוק, אני בשורה שלישית מתוך עשרות וזה מעולה. 

יוצאים לדרך, הגארמין לא יורד מה-50 קמ״ש ואני מזליג מבטים קבועים אל עבר מדידת הזמן שבו. שרדתי כבר 08:30 דקות, רבע שעה, עוד מעט אני ב-20 דקות ולאט לאט הזמן מתמשך, מגיעים כבר ל-40 דקות ולשעה ואני עדיין במירוץ. הפלוטון במקביל ממשיך לעבוד ואנחנו מסיימים את ה-50 ק״מ הראשונים בפחות משעה ועשר דקות... מהר. 

על שתי סוגיות מרכזיות שמתי את תשומת ליבי במירוץ: האחת, היציאה מהסיבובים שבה הקפדתי לבצע את ההוראות מהתדריך המקדים שלא להוריד הילוכים לקראת ההאצה ובעיקר להכין את עצמי מנטאלית לספרינט אחרי כל סיבוב על מנת שלא לאבד את הדבוקה. השנייה, להשתדל ככל האפשר להתקדם במעלה הפלוטון בכל הזדמנות. בהרבה מהמקרים ההזדמנויות היו בספרינטים שאחרי הסיבובים, בהם נפתח בצד שמאל נתיב ריק ולי נותרה מהירות גבוהה ביחס לפלוטון שהאיץ והוריד את המהירות חזרה לקצב שיוט. 

מבחינת מזג האוויר במירוץ אפשר היה להשוות אותו לזה שבארץ בקיץ. 30 ומשהו מעלות, שמש קופחת ובכלל חם. אחרי כמה עשרות קילומטרים לתוך הרכיבה כשכבר הצלתי למצוא נקודות רגיעה במסגרתן אפשר היה להזרים נוזלים לגוף, הבנתי ששני הבקבוקים איתם זינקתי לא ממש יספיקו... בקבוק המים כבר הסתיים לו וגם בקבוק האיזוטון הולך ומתרוקן, עד שבאיזור הקילומטר ה-50-60 נותרתי לחלוטין ללא מים. לאחר זמן מה כבר נאלצתי להילחם במחשבות שהתעסקו יותר בצמא ופחות בצורך לשפר מיקומים בדבוקה. אחרי זמן רב יותר תפסתי את עצמי מפנטז על לפגוש ברז מים ומנסה לאתר את נימרוד עם הבקבוקים בצידי הדרך כשאני יודע בוודאות שהוא לא שם. ״זוהר, איך אנחנו אמורים לקבל מים?״ ״עוד מעט ניכנס להקפות הקטנות ונימרוד יהיה שם״. ידעתי שאנחנו אמורים להיכנס להקפות הקטנות בקילומטר ה-80 אז בסדר עוד קצת ויהיה מים, להמשיך לרכב, חשבתי לעצמי. הנה מגיע הקילומטר ה-90 וה-95 ועדיין אנחנו לא נכנסים להקפות הקצרות... אני רוצה לשתות!!! במקביל מנסה לקחת/לגנוב מים מהמחלקים בצדדים בתקווה שמי מהם יאות לעזור לרוכב צמא אך ללא שום הצלחה. עוד מעט ההקפות, זה לא יכול להיות רחוק. בקילומטר ה-100 פתאם השתנתה ההקפה ואנחנו סוף סוף נכנסים להקפה הקצרה. עכשיו רק צריך למצוא את נמרוד ויהיה לי מים, רק עוד קצת. חושב שאני מאתר את נימרוד מבין מחלקי המים אך לא בטוח שזה באמת הוא, עד שהוא מצביע לכיווני. אני מיד מעיף את הבקבוק הנוכחי מהמתקן ותופס תוך כדי רכיבה מידי נמרוד את הבקבוק תוך חשש שלא יעוף בעקבות המהירות (והעובדה שאף פעם לא הייתי מוצלח בלתפוס כדורים בכדורסל). מצליח לתפוס! מעביר קריאת ישששש בראש, ומיד מוריד חצי בקבוק אל תוך הגוף. איזה תחושה נפלאה! דקותיים אחר כך הבקבוק כבר ריק לגמרי, לא נורא בסיבוב הבא ניקח שוב, ואכן אותו תרחיש מתרחש גם בשלושת הסיבובים הבאים עד שלבסוף אני סוף סוף מרגיש פחות צמא. 

לאורך כל הזמן הנ״ל אני רואה את הקילומטרים ממשיכים לרוץ ולאט לאט עולה בי המחשבה שיכול להיות שאני אצליח לסיים את הקרמיס! לא יאומן... עוד סיבוב ועוד סיבוב מגיע ואני מקדיש את המחשבות ללהאיץ בסיבובים ולהשתדל לשמור על מיקום בדבוקה. השתדלתי כל כך שלעיתים אפילו מצאתי את עצמי בראש הקבוצה בה רכבתי. עם זאת, נמנעתי באופן מוחלט מלהיכנס לעבודה משמעותית, דבר שכמובן הוביל לגערות כלפי בפלמית.

הגוף כבר כואב, כולל חלקים שאף פעם לא כאבו ברכיבות לפני כן, וכל מה שאני רוצה זה לסיים את המירוץ. Nog vier ronde, עוד ארבעה סיבובים, צועק הכרוז הפלמי ואני כבר מתחיל לעשות חישובים של מהירות מול מרחק עד הסיום. שני סיבובים לסיום אנחנו עוברים ליד נמרוד והוא אומר ״אתם מסיימים״, אני הבנתי שכוונתו לכך שנצליח לסיים את הקרמיס אבל כשהתחילו אנשים להאיץ אל עבר קו הסיום הבנתי שזה כנראה נגמר פשוט, זהו ספרינט הסיום לקבוצה שאני נמצא בה. עובר את קו הסיום, רואה שכולם מורידים קצב ומאושר שזה נגמר. סיימתי קרמיס בבלגיה!

סוף עונה

במהלך שיחה על איזה בירה (או שתיים...) ודיבורים על החזרה ארצה ועל כך שאני לא יודע מה אני אעשה עם האופניים, זרק לי אסף שיש לו אח שגם כן רוכב בצורה די רצינית ואולי שווה לי לשאול אותו איך זה מסתדר מבחינתו. אני ,שכל מה שרציתי זה לא להפסיק לעסוק בספורט שאני אוהב, הרמתי את שפופרת הפייסבוק ושלחתי הודעה לרון שמתעניינת בתחום הרכיבה בארץ. כשאני קורא היום את הודעת התגובה שלו אני נוכח לכמה לא הבנתי אותה אז:

״אני רוכב עם רוכבי ת״א - TACC שזו קבוצה תחרותית שהמטרות שלה תחרותיות״

כמעט שנה אחרי, המשפט הזה נראה כל כך חשוב במסגרת ההודעה הכוללת, משום שהוא פשוט מגדיר את מטרת הקבוצה והמכוונות שלה, מירוצים ותחרויות: העונה נבנית לטובת כך, האווירה, הדיבורים, הרוכבים כולם מכווננים למירוצים. לא התחלתי בקבוצה מתוך מטרה להתחרות, רק בשביל להמשיך ליהנות מלרכוב על אופניים ובאמת בכמה חודשים הראשונים התחבטתי בנושא, עד שלבסוף החלטתי לנסות ללכת למירוץ פתיחת העונה באורים: מירוץ שטוח שעל פי נמרוד היווה מקום טוב להתחיל בו. המירוץ, כנראה כמו רוב המירוצים הראשונים הלך זוועה: רוחות צד חזקות יחד עם קצבים מתגברים הובילו להתפרקות מוחלטת שלי, של רב הפלוטון, אבל בעיקר שלי. המום מהקצב ומהעוצמה של הרוכבים במירוץ חזרתי הביתה והבנתי שבשביל לשרוד כאן כבר לא יספיקו שלושה אימונים בשבוע וכך העליתי את קצב האימונים, קניתי טריינר, טיפסתי הלוך חזור את אלפי מנשה ובכלל העליתי הילוך בתחום. עם האימונים באו גם השיפורים בתוצאות, בהתחלה בסיום בתוך הפלוטון ולאחר מכן להגעה בטופ 10 בכמה מירוצים.

אחרי בילוי בקבוצת רכיבה של סטודנטים בהולנד שבה לא היה מאמן או אפילו צורך בבדיקה ארגומטרית (ולמרות זאת הרמה מאד מאד גבוהה), נדהמתי מהרמה המקצועית בארץ בכלל וב-TACC בפרט: תזונה, ציוד, מחנות אימונים, טורים, פסיכולוגיה ועוד ועוד. כל הדברים האלה מהווים חלק אינטגראלי מהחיים בקבוצה. אמנם לא מקצוענים אבל הרבה מהחבר׳ה חיים את החיים הכי קרובים לזה ותעיד על כך כמות הרוכבים בדבוקה שלנו שהפכו להיות טבעונים לטובת הספורט. בכלל, האנשים בקבוצה הם אחת מנקודות החוזקה שלה: איכות אנושית מדהימה המשולבת באהבה גדולה לספורט ובכלל אנשים בעלי תחומי עניין מגוונים: שיחות על כלכלה, פוליטיקה, אפיית לחמים, יחסי הון שלטון ברוסיה, פסיכולוגיה ועוד הם רק חלק קטן מהנושאים שיצא לי לשוחח עליהם בעודי מסובב את רגליי במאה ומשהו סיבובים לדקה. לא רק על האופניים הגיעה ההזדמנות להכיר את האנשים אלא בעיקר במחנות האימונים ובטורים השונים (מירוצים של כמה ימים רצופים). אירועים אלו היו מבחינתי המהנים ביותר במהלך השנה בזכות המכוונות הרציפה לאופניים לכמה ימים וכן בזכות הזמן המשותף עם החברים לקבוצה. 

 עוד כמה ימים אסע לבלגיה עם הקבוצה לשלושה שבועות של מירוצים ואימונים. עבורי זה מרגיש כמעין סגירת מעגל אחרי ששלוש שנים גרתי באיזור ולא השתתפתי אפילו במירוץ אחד, כמעט שנה אחרי אני חוזר קודם כל בשביל להתחרות. אני בטוח שתהיה חוויה מיוחדת ומהנה אבל זאת סוגייה שבטח עוד אכתוב עליה בפוסט אחר. 

דרור

4 ימים, 4 ימים על הטריינר

קצת משונה אבל איכשהו יצא שמאז הסטייג׳ האחרון בטור התפוח לא עליתי אפילו פעם אחת על האופניים מחוץ לכותלי הבית. זה נבע בין השאר מכך שהייתי בשבוע חופש, מה שגרם לכך שיכולתי להרשות לעצמי לקום מאוחר במשך כמה ימים ברציפות, ולאחר מכן התעצלתי לצאת בחום לרכוב. 

בדוגרי התגעגעתי לטריינר: לשמוע מוזיקה בקולי קולות, לראות את הוואטים מול העיניים כל הזמן, להזיע בטירוף, ובכלל להרגיש שזה אימון מפרק בלי שום מנוחה. כמובן גם שהעובדה ששתי דקות אחרי הירידה ממנו אני כבר במקלחת וקצת אחר כך מכניס אוכל חזרה פנימה גם כן תורמת להנאה מכל העניין. פשוט סופר יעיל. 

מחר חזרה לכביש. 

טור התפוח 2013

שלושה ימים, ארבע סטייג'ים, ליטרים של זיעה ונגמר לו טור התפוח. זה אירוע האופניים שהכי נהניתי במהלכו העונה. אני לא יודע אם זה בגלל הנוף הצפוני המקסים, ההתעסקות רק באופניים במשך שלושה ימים, השלבים המפרקים או בכלל האווירה הנפלאה אבל היה טור מדהים! פשוט כיף צרוף במשך שלושה ימים.

המירוץ כלל 4 שלבים שונים למדי:
- ביום חמישי טיפסנו 620 מטר מרמות דרך מעלה גמלה ועד קצה כביש 869 לאורך 18 ק"מ
- ביום שישי בבוקר נג"ש של 18 ק"מ במעלה נהר הירדן הזהה לתוואי הצפוי במכביה
- ביום שישי אחה"צ קריטריום במנחת בקרית שמונה שארך מעט מעל שעה
- בשבת בבוקר סיבובים סביב קיבוצי העמק לאורך 123 ק"מ

זה הטור השני שאני משתתף בו ואני חושב שעיקר ההנאה באירועים האלה היא העובדה שבמשך כמה ימים כל מה שאתה עושה קשור לאופניים: קמים מוקדם בבוקר לקראת שלב, אוכלים על מנת להכניס אנרגיה לתחרות, מתחממים למירוץ, רוכבים את השלב, עושים שחרור כדי להיות מסוגלים לעלות לשלב הבא, אוכלים על מנת להחזיר אנרגיה וחוזר חלילה. כל הפעולות במהלך כמה ימים רצופים מתרכזות באחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, ואין כיף מזה.

למרות שמבחינת התוצאות עדיין יש לי עוד הרבה לאן להתקדם בשביל להשתלב בצורה טובה בפלוטון, עדיין הרגשתי טוב מאד בטור הזה. הצלחתי להוציא מעצמי את מרבית הכוח לכל אורך השלבים, ולא רק זאת אלא שבחלקם אף נכנסתי לעבודה משותפת עם חלק מהרוכבים, דבר שמאד שיפר את ההנאה שלי. המשפט המרכזי שעבר לי בראש במהלך העבודות המשותפות היה ש"אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה" ואכן במסגרת העבודה המשותפת מגיעים להישגים משמעותית יותר טובים כמו גם מפיקים הנאה גדולה יותר. נקודה חיובית נוספת מבחינתי הייתה המשך השיפור ביכולת לשלוט במחשבות שעוברות לי בראש במהלך השלבים השונים וזה תמיד כיף להתגבר על עצמך גם ברמה המנטאלית.

הסטייג׳ הראשון החל כאמור בצומת רמות למרגלות הכינרת וכלל טיפוס של 620 מטר. הדבר הבולט ביותר בשלב היה הטמפרטורה: חם! זינקנו בשעה 17:00 ולמרות ניסיונותיי להישאר עם הפלוטון בתחילת העלייה התפרקתי בעקבות הקצב הגבוה מידי ועברתי לרכוב בקצב המתאים לי, דבר שהיה נכון בעיני כי לאורך העלייה הלכתי וסגרתי פערים הן מרוכבי מאסטרס פרו והן מקטגוריות אחרות עד כדי יצירת קבוצת טיפוס קטנה בהולכתי. לקראת סוף העלייה הבטיח אחד מרוכבי IGP "שמה שאתה נתת בעלייה אתה אקבל בחזרה במישור כשהוא יוביל". הבטיח וקיים, היה תענוג לשבת עליו בחלק המישורי לקראת סוף המסלול כאשר רכב בקצב מעולה ואיפשר לי להתאושש קמעה. זמן מה לאחר מכן חברו אלינו רוכבים נוספים והקפיצו את הקצב אף יותר תוך כדי עבודה משותפת עד קו הסיום שהגיח במפתיע תוך קריאות "הנה קו הסיום" של חברי הקבוצה. מאד אהבתי את העלייה: בלי שיפועים חדים באופן מיוחד, ארוכה למדי וככל שמטפסים בה הולך ומשתפר הנוף על הכינרת. גם ברמה האישית הייתי מאד מרוצה מהמאמץ שהשקעתי ויעיד על כך שעון הגרמין המראה על דופק הנושק ל-100% לאורך חלקים משמעותיים מהטיפוס. 

פרופיל גבהים ומפה של סטייג' 1

לאחר השלב ירדתי יחד עם יוסי פוקר את ההר וקודם כל הופתעתי מהכמות שטיפסנו, הירידה נמשכה ונמשכה עד בלי די ומדהים היה לחשוב שאת כל זה עלינו אך לפני כמה דקות. מעבר לכך, הנוף על הכינרת בירידה מההר היה מדהים: קרני השמש הנושקות לשקיעה ומנצנצות על גבי מי הכינרת היו פשוט מחזה מרהיב. ממש הקשה להתרכז בכביש עצמו. 

הסטייג׳ השני היה נג״ש והאמת שזה די הטריד אותי אחרי הנג״ש הנוראי שהיה לי רק בסוף השבוע הקודם בעתלית. אז דבר ראשון שעשיתי היה להפיק לקחים: הפעם אני מזנק בלי משקפי שמש אחרי שהן החליטו ליפול באמצע המירוץ בעתלית. מעבר לכך, עשיתי חימום ארוך-ארוך  שהתארך עוד יותר בעקבות דחיית הזינוקים בחצי שעה. הפעם הרגשתי הרבה יותר טוב במהלך הנג״ש מבחינת המאמץ שנתתי ובעיקר הייתי מרוצה שהצלחתי להתיישב על דופק המטרה שהצבתי לעצמי לפני הרכיבה. מעבר לכך, הרגשתי שאני מצליח לגרום לעצמי לסבול יותר מאשר בנג״ש הקודם ולכל אורכו. עם זאת, נקודה שאני צריך לחשוב עליה היא סיבובי הרגליים שהיו איטיים למדי באופן יחסי לעצמי. לרוב, אני מסובב בקאדנס של 105-110 ואילו בנג״ש סובבתי מעט מתחת ל-100 סיבובים לדקה. זאת סוגייה ששווה בחינה, יכול להיות שיותר נכון לסובב ב-110 סל״ד במקום לדחוף את הפדלים, בייחוד לאור כך שאני מרגיש בנוח גם בסל"דים שמעל 110.

בתדריך עם נמרוד לפני הסטייג'

לאחר השלב נסעתי חזרה לצפת שם התארחתי אצל בן דודי לכמה שעות של התרעננות וצבירת כוחות. האמת, היה תענוג, בין השאר בזכות מזג האוויר  הקריר שרק הר גבוה בצפון יכול לספק בעונה זו של השנה. ישבנו למרפסת עם שייק אבטיח, אכלנו, הספקתי לישון ובכלל מאד נהניתי מהאווירה הרגועה.

בשעה 17:21 זינקנו לקריטריום בקריית שמונה שבו בעיקר נהניתי מהעבודה המשותפת עם רוכבים אחרים לאחר שהתנתקנו מהפלוטון. המסלול כלל רוח צד די חזקה בכיוון עלייה שגרמה לנו לייצר אצ׳לון ולטוס בכיוון מטה. בזכות העבודה המשותפת הצלחנו לסגור את הפער על כמה וכמה רוכבים אבל מבחינתי עיקר ההנאה הייתה בעצם שיתוף הפעולה. 

בעבודה משותפת עם תמיר קצב, החייל הטרי, במהלך סטייג' 3

השלב האחרון נפתח במהירות טיסה. כאחוזי אמוק עפנו על מנת לתפוס את פלוטון העילית וסגרנו עליהם פער של דקה בפחות מרבע שעה. המירוץ מאד הזכיר לי את נגבה שגם שם בעיקר טסנו בגובה נמוך למרות שהפעם זה כלל רכיבה עם העילית שהייתה חוויה מאד נחמדה ורעננה מבחינתי. עיקר העניין ברכיבה המשותפת היה לרכוב עם הרבה חבר׳ה מהקבוצה ולראות את ההתנהלות בשידור חי של הטקטיקה להבאת עידו זילברשטיין לפודיום. מבחינת הרכיבה שלי הייתי מאד מרוצה מהיציאות שלי מהספרינטים לאחר הסיבובים שהיו מהירים מהרגיל, וכן מהמאמץ לעבור לקדמת הפלוטון לכל אורך הרכיבה. סיימנו את הקטע בפחות משלוש שעות שכללו 123 ק״מ! מהירות מטורפת!

זהו, נגמר הטור. היה כיף אדיר, אני כבר מחכה לשנה הבאה.
דרור